שנינו במשנה, 'אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מַעֲשֶׂה בְּצִדָּן כו' באחד שאמר לאשתו הרי זה גיטך על מנת שתתני לי איצטליתי, ואבדה איצטליתו, אמרו חכמים שתתן לו את דמיה'. וכפי שהתבאר, חולק הוא בכך על דעת חכמים הסוברים שעליה לתת לו דוקא את אותה איצטלה, ואם אבדה, אינה יכולה לקיים את התנאי על ידי שתתן לו את דמיה. מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל בְּמִשְׁנָתֵנוּ, וחלק על דעת חכמים, הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, חוּץ מֵשלשה מקומות, שהם עָרֵב – אדם המלוה לחבירו מעות, אינו יכול לגבות מהערב קודם שיתבע את הלוה, ורק אם אין ללוה מהיכן לשלם יכול הוא לתבוע את הערב, ואם אמר המלוה בפירוש שיוכל לגבות ממי שירצה, לדעת חכמים יכול הוא לתבוע את הערב תחילה, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל כל זמן שיש נכסים ללוה, אינו יכול לתבוע את הערב, ואין הלכה כמותו. וְצִדָּן – זהו הנידון במשנתנו, שהביא רבן שמעון בן גמליאל ראיה לדבריו מאותו מעשה שהיה ב'צידן', ואין הלכה כמותו. וּרְאָיָה אַחֲרוֹנָה – אדם שאמר בבית דין שאין לו עוד ראיות, לדעת חכמים אינו יכול להביא ראיות חדשות לאחר זמן, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יכול הוא להביא ראיות, ואין הלכה כמותו [ומכנה זאת הגמרא 'ראיה אחרונה' כיון שיש שם שתי מחלוקות בענין 'ראיה', במחלוקת הראשונה מדובר באופן שאמרו לו בית דין להביא ראיותיו תוך שלשים יום, והביאם לאחר שלשים יום, שלדעת חכמים אין ראיותיו מתקבלות, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל ראיותיו מתקבלות, ובמחלוקת זו הלכה כמותו]. ומסיים הרי"ף, הִילְכָּךְ – כיון שבנידון של משנתנו אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, לגבי המגרש את אשתו בתנאי שתתן לו את איצטליתו, אִיצְטְלִית דַּוְקָא בַּעְיָא לְמֵיתָב לֵיהּ – צריכה האשה להביא לו דוקא את אותה אצטלית שלו, וכדעת חכמים שאינה יכולה לתת לו את דמיה, וְאִי אָבְדָה איצטליתו, אַף עַל גַּב דְּיַהֲבַהּ לֵיהּ דָּמֵי דִּידַהּ – גם אם נתנה לו את דמי האיצטלית משלה, לָא הֲוֵי גֵּט – אין הגט חל, כיון שאין זה נחשב שהתקיים התנאי.
הגמרא חוזרת עתה לנידון של משנתנו, לגבי המגרש את אשתו בתנאי שימות: אַתְקִין שְׁמוּאֵל בְּגִיטָּא דִּשְׁכִיב מְרַע – תיקן שמואל נוסח זה בגט שנותן אדם הנוטה למות, ורוצה שיחול הגט רק אם אכן ימות לבסוף [כדי שלא תצטרך אשתו להתייבם], שכך יאמר בעת מסירת הגט, 'אִם לֹא מַתִּי, לֹא יְהֵא גֵּט. וְאִם מַתִּי, יְהֵא גֵּט. וְאִם לֹא מַתִּי, לֹא יְהֵא גֵּט'. ומבארת הגמרא מדוע תיקן שמואל דוקא נוסח זה, שיש בו כפילות לשון, מה שאומר בתחילה 'אִם לֹא מַתִּי לֹא יְהֵא גֵּט', באמת אינו נצרך לשם קיום התנאי, אלא אומר כן רק משום שלָא מַקְדִּים אִינִישׁ פּוּרְעָנוּתָא לְנַפְשֵׁיהּ – אין אדם רוצה לפתוח את דבריו בפורענות, ולומר 'אם מתי', ולכן ראוי שיאמר תחילה 'אם לא מתי', וְרק אחר כך אומר את התנאי עצמו, שהוא 'אִם מַתִּי יְהֵא גֵּט, וְאִם לֹא מַתִּי לֹא יְהֵא גֵּט', והטעם שאינו יכול לומר להיפך, 'אם לא מתי לא יהא גט, ואם מתי יהא גט', ובכך יפתח בלשון שאין בה פורענות, היינו כיון שבאמירת תנאי בָּעֵינַן – אנו צריכים שיהא הֵן קוֹדֵם לְלָאו, כלומר, שיאמר תחילה את הצד שבתנאי שלפיו יתקיים המעשה, והיינו שאם ימות יחול הגט, ורק אחר כך את הצד שעל פיו לא יתקיים התנאי, והיינו שאם לא ימות לא יהא זה גט, ואם יאמר את הדברים בסדר הפוך, לא יחול התנאי. ולכן, על אף שהקדים ואמר שאם לא ימות לא יהא זה גט, צריך לחזור ולומר את שני הצדדים. ואף שבנוסח זה נמצא שהקדים את ה'לאו' ל'הן', שהרי אמר תחילה שאם לא ימות לא יחול הגט, אין בכך חסרון, כיון שעיקר ההקפדה ב'הן קודם ללאו' היא שיסיים את דבריו בצד שעל פיו לא יחול הגט, שאם לא יעשה כן, אלא יסיים את דבריו בצד שעל פיו יחול הגט, וכגון שיאמר 'אם מתי יהא גט', נשמע מדבריו שבכל מקרה יחול הגט, והתנאי בטל. ולכן באופן שסיים את דבריו ב'לאו', אף על פי שגם פתיחת דבריו היתה ב'לאו', אין בכך חסרון, והתנאי חל.
[ובעיקר הטעם שהצריך שמואל 'הן קודם ללאו', יש אומרים שזהו מחמת שהוא פוסק כדעת רבי מאיר, שיש צורך בכל משפטי התנאים כפי שהיו בתנאי של משה רבינו עם בני גד ובני ראובן על נחלת הארץ, ואחד מהם הוא 'הן קודם ללאו'. ויש אומרים שבאמת אין שמואל פוסק כרבי מאיר, אך מחשש שיהא בית דין שיטעו ויפסקו הלכה כרבי מאיר, תיקן את נוסח הגט באופן שיועיל גם לשיטתו].
