משנה ה: כָּתַב לְשׁוּם מַלְכוּת אַחֶרֶת, לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי, לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, לְבִנְיַן הַבַּיִת, לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, הָיָה בַמִּזְרָח וְכָתַב בַּמַּעֲרָב, בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין לָה לֹא כְתֻבָּה וְלֹא פֵרוֹת וְלֹא מְזוֹנוֹת וְלֹא בְלָאוֹת, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה. אִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה, תַּחֲזִיר. וְהַוָלָד מַמְזֵר מִזֶּה וּמִזֶּה, וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין לֹא בִמְצִיאָתָהּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ. הָיְתָה בַת יִשְּׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְהֻנָּה. בַּת לֵוִי, מִן הַמַעֲשֵׂר. בַּת כֹּהֵן, מִן הַתְּרוּמָה. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָה. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין. שִׁנָּה שְּׁמוֹ וּשְׁמָה, שֵׁם עִירוֹ וְשֵּׁם עִירָה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּה:
תקנו חכמים שבכל גט אשה יכתבו את הזמן, ומשום שלום מלכות תקנו שיכתבו כן לפי מנין שמונים במקום כתיבת הגט, והיינו לימי מלכותו של המלך של אותו מקום, ולא לפי מנין אחר, מחשש שהמלך של אותו מקום יקפיד על כך שמזלזלים במלכותו.
אם כָּתַב הסופר את התאריך שבגט לְשׁוּם מַלְכוּת שֶׁאֵינָה הוֹגֶנֶת, כלומר, למלכות רומי, ונקראת כך לפי שאין לה כתב מיוחד ולא לשון מיוחדת [והיה מקום לומר שלא יהא בכך זלזול במלך של מקום הכתיבה], או שכתב לְשׁוּם מַלְכוּת מָדַי או לְשׁוּם מַלְכוּת יָוָן, אף שמלכויות אלו אינן קיימות כבר בעולם, ואין בכך כל כך מקום להקפדה, או שכתב את המנין לְבִנְיַן הַבַּיִת – לשנות בנין בית המקדש, אף שכבר נחרב, או שכתב את המנין לְחֻרְבַּן הַבַּיִת, אף שהוא מנין של צער, או שהָיָה מקום חתימת עדי הגט בַמִּזְרָח, וְכָתַב את מקום הגט כאילו הוא בַּמַּעֲרָב, היה בַּמַּעֲרָב וְכָתַב בַּמִּזְרָח, שאף דבר זה אינו כתקנת חכמים, באופנים אלו מן התורה היא מגורשת, אך תקנו חכמים שלא יחול הגט, ואף קנסוה שאם נישאת לאדם אחר על סמך גט זה, צריכה להתגרש ממנו, ואף אינה יכולה לחזור לבעלה הראשון, ולכן תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה – מבעלה הראשון ומהשני, וּצְרִיכָה גֵט מִזֶּה וּמִזֶּה – מהראשון מדרבנן, ומהשני מן התורה, וְהוסיפו לקונסה, שאֵין לָה לֹא דמי כְתֻבָּה, וְלֹא פֵרוֹת נכסיה, וְלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא בְלָאוֹת – בגדים שהכניסה עמה כנדוניא בשעת נישואיה, שכל אשה נוטלת עמה אחר גירושיה, לֹא עַל זֶה וְלֹא עַל זֶה – לא מהראשון ולא מהשני. ואִם נָטְלָה מִזֶּה וּמִזֶּה [-מהראשון או מהשני], תַּחֲזִיר. וְהַוָלָד שנולד לה מַמְזֵר, מִזֶּה וּמִזֶּה – בין אם נולד מהראשון [שהוא ממזר מן התורה, שהרי מן התורה חלו קדושי השני] ובין אם נולד מהשני [שהוא ממזר מדרבנן, משום קנס], וְלֹא זֶה וָזֶה מִטַּמְּאִין לָהּ, בקבורתה אם היו כהנים. וְלֹא זֶה וָזֶה זַכָּאִין, לֹא בִמְצִיאָתָהּ, כיון שתקנת חכמים שמציאת האשה לבעלה היא מחשש שישנאנה, וכאן שהיא אסורה עליהם, אין בכך כלום. וְלֹא -ואינם זכאים בְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ, כיון שבכל אשה תיקנו שמעשי ידיה לבעלה במקום המזונות שהוא חייב לזון אותה, וכאן הרי שניהם פטורים ממזונותיה. וְלֹא בַהֲפָרַת נְדָרֶיהָ – אין אחד מהם יכול להפר את נדריה. הָיְתָה אותה אשה בַּת יִשְׂרָאֵל, נִפְסֶלֶת מִן הַכְהֻנָּה – אסורה להנשא לכהן, כדין גרושה. היתה בַּת לֵוִי, קנסוה שנפסלת מִן הַמַעֲשֵׂר. היתה בַּת כֹּהֵן, נפסלת מִן הַתְּרוּמָה [אף שכל בת כהן שמת בעלה או גירשה ואין לה ילדים ממנו חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה, זו אסורה]. וְאֵין יוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה וְיוֹרְשָׁיו שֶׁל זֶה יוֹרְשִׁין כְּתֻבָּתָה, כלומר, אחד מתנאי הכתובה הוא שאם יש לבעל ילדים מאשה אחרת, ומת, בניה של אותה אשה מקבלים את דמי כתובתה, מלבד חלקם בירושה עם אחיהם. וכאן אין בניה מהראשון או מהשני יורשים את דמי כתובתה.
וְאִם מֵתוּ – בעלה הראשון או השני, אָחִיו שֶׁל זֶה וְאָחִיו שֶׁל זֶה, חוֹלְצִין וְלֹא מְיַבְּמִין [לאחיו של הראשון אסור לייבם מן התורה, שהרי היא אשת אחיו שלא במקום מצוות יבום, שהרי מן התורה חל הגט ואינה זקוקה ליבום, וקנסוה בכך שהצריכוה חליצה ממנו. ואחיו של השני צריך לחלוץ לה מן התורה, וקנסוה שלא יוכל לייבמה].
שִׁנָּה הסופר בכתיבת הגט את שְּׁמוֹ וּשְׁמָה, כגון שהיה לאחד מהם שני שמות, וכתב רק את השם הטפל. או ששינה את שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָה, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְכָל הַדְּרָכִים הָאֵלּוּ בָּה – ונוהגים בה כל הקנסות שנימנו באופן הקודם של משנתנו, באופן שכתב את הזמן או את המקום שלא כתקנת חכמים.
