משנה
שְׁלשָׁה גִטִין פְּסוּלִין הם מדרבנן, שאסרו לגרש בהם לכתחילה, וּמכל מקום אִם נִשֵּׂאת לאחר, הַוָּלָד ממנו כָּשֵׁר. א. כָּתַב הבעל את הגט בִּכְתָב יָדוֹ, וְאֵין עָלָיו עֵדִים, ואף שמעיקר הדין כתב ידו מועיל כמאה עדים, פסלוהו חכמים לכתחילה מחשש שיבואו לסמוך על כתב הסופר, ללא עדים. ב. יֵשׁ עָלָיו עֵדִים, וְאֵין בּוֹ זְמַן, ופסלוהו לכתחילה כיון שבאופן זה אין ידוע מתי חלו הגירושין, ויש בכך שני חששות, האחד, שמא ירצה הבעל לחפות על אשתו שזינתה, ויתן לה גט עם תאריך קודם, ותטען על פיו שהיתה גרושה באותה שעה. ועוד, שמא ימכור הבעל את פירות נכסי אשתו לאחר הגירושין, וכשתתבעם יטען שרק היום גירשה [שהרי אין זמן בגט] ומכרם קודם הגירושין, כאשר היו פירות נכסיה שייכים לו, ולא תוכל האשה להוכיח את טענתה. ג. גט שיֶשׁ בּוֹ זְמַן, וְאֵין בּוֹ אֶלָּא חתימת עֵד אֶחָד, יש שפירשו [בגמרא] שמדובר בגט שנכתב בכתב ידו האמור לעיל, והחידוש כאן הוא שאף שיש בו עד נוסף לא תינשא בו לכתחילה. ויש שפירשו שמדובר בגט שנכתב על ידי סופר, והטעם שהוא כשר בדיעבד כיון שכתב הסופר עצמו נחשב כחתימה אחת, ובצירוף לחתימה של העד האחר יש כאן שני עדים. אֵלּוּ שְׁלשָׁה גִטִּין פְּסוּלִין, וְאִם נִשֵּׂאת, הַוָּלָד כָּשֵׁר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַף עַל פִי שֶׁאֵין עָלָיו עֵדִים כלל, וגם אינו כתוב בכתב ידו, אֶלָּא נְתָנוֹ לָה בִּפְנֵי עֵדִים, כָּשֵׁר, כיון שעדי מסירת הגט מיד הבעל ליד האשה הם המכשירים את הגט ומחילים את הגירושין, וְגּוֹבָה על ידי עדותם את כתובתה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, לפי שֶׁאֵין הָעֵדִים חוֹתְמִין עַל הַגֵּט אֶלָא מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם, שאם ימותו עדי המסירה תוכל להוכיח את גירושיה על ידי חתימות העדים שבשטר, אבל עיקר חלות הגירושין על ידי עדי המסירה.
גמרא
שנינו במשנה, 'שלשה גיטין פסולים, ואם נשאת הולד כשר. תמהה הגמרא, וְתוּ לֵיכָּא – וכי מלבד שלשה גיטין אלו אין גיטין נוספים, שהם פסולים והולד כשר, וְהָא אִיכָּא – והרי יש גֵּט יָשָׁן, כלומר, גט שנכתב ולא נמסר מיד, ובין הכתיבה למסירה התייחדו הבעל והאשה, והתבאר במשנה לעיל (פרק שמיני) שאם נישאת לא תצא, ובודאי שהולד מהשני כשר. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, בגט ישן, אם נישאת לאחר לֹא תֵּצֵא, ואילו הָכָא – כאן, בשלשה גיטין אלו המנויים במשנתנו, תֵּצֵא, אלא שהולד כשר, ולא נמנו במשנתנו אותם גיטין שאם נישאת בהם לא תצא.
ממשיכה הגמרא ומקשה, הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר – תירוץ זה נח ומובן לדעת הסובר שהָכָא – כאן במשנתנו, הדין הוא שאם נישאת תֵּצֵא, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר – אבל לדעת הסובר שהָכָא – כאן, במשנתנו, הדין הוא שאם נישאת לֹא תֵּצֵא, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר – מה יש לומר בישוב הקושיא, מדוע לא מנתה משנתנו גם את הדין של גט ישן, שזהו גט פסול, אך אם נישאת מחמתו, הולד כשר. מתרצת הגמרא, עדיין יש חילוק ביניהם, שהרי הָתָם – שם, בגט ישן, הדין הוא שרק לכתחילה אין לגרש בגט זה, אך אם גירש בו הבעל את אשתו, תִּנָּשֵׂא לְכַתְּחִלָּה, הָכָא – ואילו כאן, בשלשה גיטין המנויים במשנתנו, אף אם גירש בגט זה, לכתחילה לא תינשא, ורק דִּיעֲבַד, אם נישאת, לא תצא.
