פרק א, משנה א: הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי, הַשִּׁיתִין, וְהָרִימִין וְהָעֻזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּבְנוֹת שִׁקְמָה, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה, וְהַגֻּפְנִין, וְהַנִּצְפָּה. וּבִיהוּדָה, הָאוֹג, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, וְהַכֻּסְבָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה. כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה. כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹס:
הקדמה: בזמן בית המקדש השני, בזמן יוחנן כהן גדול [שהיה כהן גדול לאחר שמעון הצדיק] שלחו בית דין הגדול בכל גבול ישראל, וראו שעמי הארץ אינם מקפידים על הפרשת תרומות ומעשרות כדין, ואמנם כולם היו הם מפרישים תרומה, כיון שיש באכילתה עונש מיתה בידי שמים, והרוב היו מפרישים אף מעשרות כראוי, אך היה מיעוט עמי הארץ שלא היו מפרישים מעשרות. מחמת כן גזרו חכמים באותו זמן שלא יהיו עמי הארץ נאמנים על התבואה והפירות שבידם לומר שהפרישו מהם מעשרות כדין, והנוטל מהם צריך לעשר אותם שוב. ופירות אלו של עמי הארץ מכונים 'דמאי' [וזו מילה המורכבת משתי מילים 'דא מאי', כלומר, מה הם פירות אלו, שאין ידוע אם הם מעושרים או לא]. אמנם אף אחרי תקנה זו אין צורך להפריש תרומה גדולה, כיון שאפילו עמי הארץ נזהרים בה, ואף לא מעשר ראשון או מעשר עני, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, וצריך הלוי או העני להביא ראיה שאין פירות אלו מעושרים [ואפילו אם באמת יש בפירות אלו מעשר ראשון או מעשר עני, הרי מותר הוא באכילה לכל אדם], ומפריש רק תרומת מעשר, ומעשר שני [בשנים שמפרישים בהם מעשר שני] כיון שאסור לאוכלו בטומאה או מחוץ לירושלים, וגם אין הפסד בהפרשתו, שהרי הוא נאכל על ידי הבעלים, וניתן לחללו על מטבע ולאכול את הפירות בכל מקום.
משנה
אף על פי שתקנו חכמים שהמקבל פירות של עם הארץ, המכונים 'דמאי', צריך לעשרם, יש דברים שהקילו בהם ופטרום, ואלו הם הַקַּלִּין שֶׁבַּדְּמַאי, שהם דברים שבדרך כלל באים מן ההפקר, הפטור ממעשרות, ויש בהם שני ספקות, שמא הם מהפקר, ואף אם אינם מן ההפקר הרי יתכן שאותו עם הארץ עישר אותם [ויש אומרים שגם כיון שאינם פירות חשובים, אף עם הארץ מעשר אותם ואינו חושש על הפסדו], הַשִּׁיתִין – מין תאנים מדבריות, וְהָרִימִין, וְהָעֻזְרָדִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ – תאנים לבנות הגדלות ביער, וּבְנוֹת שִׁקְמָה – פרי התאנה המורכב בערמון, וְנוֹבְלוֹת הַתְּמָרָה – תמרים הנושרים ברוח קודם שהבשילו, שבדרך כלל הם הפקר, וְהַגֻּפְנִין – ענבים המונחים בסוף הגפן, ומבשילים בקושי, וְהַנִּצְפָּה – צלף. וּבִיהוּדָה, הָאוֹג – מין פרי שלא היתה לו חשיבות בארץ יהודה, וְהַחֹמֶץ שֶׁבִּיהוּדָה, כיון שבזמן שהיו מביאים נסכים לבית המקדש מהגפנים שבארץ יהודה היתה ברכה ביין שביהודה ולא היה מחמיץ, וסתם 'חומץ' ביהודה היה עשוי מחרצני וזגי הענבים, שהוא הפקר [ולכן אפילו לכתחילה פטור הוא ממעשר], וְהַכֻּסְבָּר, והוא 'זרע גד לבן' המוזכר בתורה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַשִּׁיתִין פְּטוּרִין, חוּץ מִשֶּׁל דּוּפְרָה – אותם העושים פירות פעמיים בשנה, שיש להם חשיבות גדולה יותר, כָּל הָרִימִין פְּטוּרִין, חוּץ מֵרִימֵי שִׁקְמוֹנָה – שם מקום. כָּל בְּנוֹת שִׁקְמָה פְּטוּרוֹת, חוּץ מִן הַמֻּסְטָפוֹס – אותם תאנים המבשילות באילן ומתבקעות בו מאליהם, ופירות אלו חשובים הם, ולכן יש בהם דין דמאי כמו בכל הפירות, והמקבלם מעם הארץ צריך להפריש מהם מעשרות, וכמו שהתבאר.
