משנה ב: הַדְּמַאי אֵין לוֹ חֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִעוּר, וְנֶאֱכָל לְאוֹנֵן, וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא, וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים, וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ. וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ כֶּסֶף עַל כֶּסֶף, נְחֹשֶׁת עַל נְחשֶׁת, כֶּסֶף עַל נְחֹשֶׁת, וּנְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יַעֲלֶה הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִירוּשָׁלָיִם:
משנה ב: משנתנו מבארת שאף על פי שתקנו חכמים שהלוקח פירות מעם הארץ צריך להפריש מהם מעשרות, מכל מקום יש דינים מסוימים הנוהגים במעשר שני ודאי, שהקלו בהם חכמים ואמרו שאינם נוהגים במעשר שני של דמאי: הַדְּמַאי, אֵין לוֹ חֹמֶשׁ – הפודה מעשר שני של דמאי אינו צריך להוסיף חומש, בשונה מהפודה מעשר שני ודאי, שצריך להוסיף חומש. והטעם לכך, כיון שאפילו במעשר שני ודאי אין הפרשת החומש מעכבת, ולכן בדמאי לא חייבוהו חכמים כלל להפריש חומש. וְאֵין לוֹ בִעוּר – אין צורך לבערו מהבית בערב פסח של השנה הרביעית והשביעית, בשונה ממעשר שני ודאי שיש בו חובת ביעור בשנים אלו. וְנֶאֱכָל לְאוֹנֵן, בשונה ממעשר שני ודאי שאסור באכילה לאונן ['אונן' הוא מי שמת לו אחד משבעת קרוביו באות ויום, ויש אומרים שהאנינות היא רק עד הקבורה]. וְנִכְנָס לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצֵא – אף לאחר שנכנס לירושלים מותר להוציאו ולפדותו מחוץ לירושלים, בשונה ממעשר שני ודאי שלאחר שנכנס למחיצות ירושלים אי אפשר עוד לפדותו ולא להוציאו מחוץ לחומה. וּמְאַבְּדִין אֶת מִעוּטוֹ בַּדְּרָכִים – אם היה לו מעשר שני מועט של דמאי, אינו צריך לטרוח ולהביאו לירושלים, אלא יכול להניחו במקומו, בדרכים. וְנוֹתְנוֹ לְעַם הָאָרֶץ לאוכלו בירושלים, הגם שעם הארץ חשוד לאוכלו בטומאה, וְיֹאכַל כְּנֶגְדּוֹ – כנגד מה שנתן לעם הארץ מפירות אלו, יפריש מנכסיו ויקנה בהם פירות ויאכלם בטהרה בירושלים. וּמְחַלְּלִים אוֹתוֹ מטבע כֶּסֶף עַל מטבע כֶּסֶף, שאם פדה את אותם פירות מעשר שני של דמאי וחיללם על כסף, יכול הוא לחזור ולחלל את הכסף על כסף אחר, בשונה ממעשר שני ודאי שאסור לחללו פעם נוספת על מטבע אחר, וכן מטבע נְחֹשֶׁת עַל מטבע נְחשֶׁת. וכן מחללים אותו מטבע כֶּסֶף עַל מטבע נְחֹשֶׁת, ואפילו שלא בשעת הדחק, בשונה ממעשר שני ודאי שאין עושים כן אלא בשעת הדחק. וּמחללים אותו ממטבע נְחֹשֶׁת עַל הַפֵּרוֹת, ומותר לחזור ולפדות את הפירות ולחללם על כסף, וּבִלְבַד שֶׁיַּחֲזֹר וְיִפְדֶּה אֶת הַפֵּרוֹת – ובתנאי שבשעה שחילל את המטבע על הפירות לא היה בדעתו להעלות את אותם פירות עצמם לירושלים ולאוכלם שם בטהרה, אך אם מתחילה חשב לאוכלם בירושלים אסור לחזור ולפדותם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אפילו אם היה בדעתו מתחילה לפדות את הפירות, אסור לפדותם, אלא יַעֲלֶה את הַפֵּרוֹת וְיֵאָכְלוּ בִירוּשָׁלָיִם:
