משנה ד: הַדְּמַאי, מְעָרְבִין בּוֹ, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ, וּמְבָרְכִין עָלָיו, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ עָרוֹם, בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת. הָא אִם הִקְדִּים מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לָרִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בִּדְּמַאי. וְשֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר, פָּטוּר מִן הַדְּמָאי:
משנה ד: הַדְּמַאי, אף שעדיין לא הפרישו ממנו מעשרות כתקנת חכמים, מכל מקום מְעָרְבִין בּוֹ עירובי חצרות ועירובי תחומין, וּמִשְׁתַּתְּפִין בּוֹ שיתופי מבואות, ואף שצריך לעשות עירוב ושיתוף בדברים הראויים לאכילה, הרי התירו חכמים לעניים לאכול דמאי, ואף כל אדם יכול להפקיר את כל נכסיו ולהיות עני, ונחשב הדבר שמאכלים אלו ראויים לו. וּמְבָרְכִין עָלָיו ברכת המזון, וּמְזַמְּנִין עָלָיו, ואפילו שהאכילה היתה באיסור. וּמַפְרִישִׁין אוֹתוֹ – רשאי אדם להפריש מעשר מפירות דמאי כשהוא עָרוֹם, כיון שהפרשה זו נעשית ללא ברכה, וכן ניתן להפרישו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת של ערב שבת. הָא אִם הִקְדִּים הפרשת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לְהפרשת מעשר רִאשׁוֹן, אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, ויכול להתוודות וידוי מעשר [אבל בטבל ודאי, אם הקדים מעשר שני למעשר ראשון אינו יכול לומר וידוי מעשר]. שֶׁמֶן שֶׁהַגַּרְדִּי [-אורג] סָךְ בְּאֶצְבְּעוֹתָיו, חַיָּב בִּדְּמַאי, כיון שהוא נותנו על גופו, וסיכה נחשבת כשתיה. וְאילו שמן שֶׁהַסּוֹרֵק נוֹתֵן בַּצֶּמֶר, הרי זה כשמן הניתן על הכלים, ופָּטוּר מִן הַדְּמָאי:
