משנה ב: הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל, וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ נֶאֱמָן. אָמְרוּ לוֹ, עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים:
משנה ב: כפי שהתבאר בתחילת המסכת, גזרו חכמים שכל תבואתו ופירותיו של עם הארץ חייבים במעשר, והם מכונים 'דמאי', מחשש שלא עישרם כראוי, משנתנו מבארת כיצד יכול אדם לצאת מכלל 'עם הארץ' לענין זה, ויהיו פירותיו ותבואתו מותרים באכילה: אדם הַמְקַבֵּל עָלָיו לִהְיוֹת נֶאֱמָן על המעשרות, שלא יהיו דמאי החייב במעשר, מְעַשֵּׂר אֶת שֶׁהוּא אוֹכֵל [בין מה שגדל בשדותיו, ובין מה שקנה על מנת לאכול], וְאֶת שֶׁהוּא מוֹכֵר, וְאֶת שֶׁהוּא לוֹקֵחַ – קונה על מנת למכור, וְאֵינוֹ מִתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, מחשש שהלה יאכילנו מאכלים שאינם מעושרים כראוי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל עַם הָאָרֶץ, לא הפסיד בכך את נאמנותו, אלא נֶאֱמָן הוא על המעשרות. אָמְרוּ לוֹ חכמים, עַל עַצְמוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, שהרי יתכן שנכשל באכילת מאכלים שאינם מעושרים כשהתארח אצל עם הארץ, ואם כן כֵּיצַד יְהֵא נֶאֱמָן עַל שֶׁל אֲחֵרִים:
