משנה ד: הַנַּחְתּוֹמִים, לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ אֶלָּא כְדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה. הַחֶנְוָנִים אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי. כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה, רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי. אֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה, כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה:
משנה ד: במשניות הבאות יבואר שיש אופנים בהם לא חייבו חכמים את המוכרים להפריש מעשרות מתבואת ופירות דמאי שברשותם, העומדים למכירה: הַנַּחְתּוֹמִים – אופי לחם, שקנו תבואה מעם הארץ, ואופים ממנה לחם למכירה לאחרים, לֹא חִיְּבוּ אוֹתָם חֲכָמִים לְהַפְרִישׁ אֶלָּא כְדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר, והיינו אחד ממאה, וְחַלָּה, אך לא חייבום להפריש מעשר שני, כיון שבאותו זמן היו שוטרי המלך מכריחים אותם למכור את הלחמים בזול, לא חייבום חכמים להפריש מעשר שני, שיש בו טרחה מרובה, שצריכים להעלותו לירושלים ולאוכלו שם [אמנם זהו באופן שמוכר את הלחם לתלמיד חכם, שיפריש בעצמו מעשר שני מהלחם, אך אם מוכר לעם הארץ, על הנחתום להפריש מעשר שני].
הַחֶנְוָנִים, אֵינָן רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי, כיון שהם מוכרים בחנותם מעט מעט, ומרויחים הרבה, ומוטל עליהם לתקן את התבואה, ועוד, כיון שהם רגילים למכור גם לילדים קטנים, ואסור להם למכור להם דברים האסורים באכילה.
כָּל הַמַּשְׁפִּיעִין – המוכרים בשפע, בְּמִדָּה גַסָּה, רַשָּׁאִין לִמְכֹּר אֶת הַדְּמַאי, כיון שדרכם להוסיף ולהשפיע יותר מהמידה המדויקת שהם מוכרים, ולכן לא הטילו עליהם חכמים לעשר את הדמאי, אלא על הלוקחים מהם. ואֵלּוּ הֵן הַמַּשְׁפִּיעִין בְּמִדָּה גַסָּה, כְּגוֹן הַסִּיטוֹנוֹת – המוכרים בסיטונאות וּמוֹכְרֵי תְבוּאָה:
