משנה ב: הָרוֹצֶה לַחֲזֹם עֲלֵי יָרָק לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ, לֹא יַשְׁלִיךְ עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר. הַלּוֹקֵחַ יָרָק מִן הַשּׁוּק וְנִמְלַךְ לְהַחֲזִיר, לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, שֶׁאֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן. הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ וְרָאָה טֹעַן אַחֵר יָפֶה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַחֲזִיר, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשָׁךְ:
משנה ב: אדם הנושא משא של ירקות עם עלים הראויים לאכילה, הָרוֹצֶה לַחֲזֹם – לחתוך ולכרות את עֲלֵי היָרָק שאינו צריך להם כדי לְהָקֵל מִמַּשָּׂאוֹ, לֹא יַשְׁלִיךְ אותם עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, שמא ימצא אותם עם הארץ ויאכל אותם בלי לעשרם.
הַלּוֹקֵחַ יָרָק [-אגודות ירק] מִן הַשּׁוּק, וירק זה הוא דמאי, שאין ידוע אם הוא מעושר או לא, באופן שהמחיר קבוע וידוע, וּלאחר שנטלם נִמְלַךְ לְהַחֲזִיר אותם למוכר, לֹא יַחֲזִיר עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר, כיון שמשעה שנטלם כבר קנאם בהגבהה, שֶׁהרי מחירם ידוע, ואֵינוֹ מְחֻסָּר אֶלָּא מִנְיָן – אין צורך אלא לספור כמה אגודות ירק נטל, וכיון שהם שלו התחייב לעשרם, ואינו רשאי להחזירם למוכר בלא מעשר [ומכל מקום משלם לו המוכר את דמי מה שעישר, ויודיע המוכר לקונים שאגודות אלו מעושרות, כדי שלא יבואו להפריש מהחיוב על הפטור או להיפך]. אבל אם הָיָה עוֹמֵד וְלוֹקֵחַ, אך לא נטל עדיין בידו את אגודות הירק, אלא המוכר מנה את האגודות והכין אותם עבור הקונה, וְרָאָה הקונה טֹעַן אַחֵר [-משאוי אחר של ירקות] יָפֶה מִמֶּנּוּ, מֻתָּר לְהַחֲזִיר למוכר בלא לעשרם, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא מָשָׁךְ, ולא התחייב לעשרם [ואפילו אם כבר נתן לו מעות, ומדאורייתא מעות קונות, הרי כל החיוב לעשר דמאי הוא מדרבנן, והם עצמם תקנו שמעות לבדם לא יקנו בלא משיכה או הגבהה].
