משנה ד: מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי וּלְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם:
משנה ד: מִי שֶׁקָּרָא שֵׁם לִתְרוּמַת מַעֲשֵׂר שֶׁל דְּמַאי, כלומר, שבא לתקן את הדמאי שברשותו, וקרא שם 'תרומת מעשר' על חלק מהפירות, אך השאירם מעורבים בפירותיו ולא הפרישם עדיין [ונקטה המשנה אופן של דמאי, שרק בזה הבעלים הוא המפריש תרומת מעשר, ואילו בטבל ודאי נותנים מעשר ראשון ללוי, והלוי הוא שמפריש ממנו תרומת מעשר], וְכן אם קרא שם לְמַעְשַׂר עָנִי שֶׁל וַדַּאי, ועדיין לא הפרישם, לֹא יִטְּלֵם בְּשַׁבָּת ליתנם לכהן או לעני, כיון שאין מוליכים מתנות בשבת לכהן ולעני. וְאִם הָיָה כֹהֵן אוֹ עָנִי לְמוּדִים [-רגילים] לֶאֱכֹל אֶצְלוֹ, יָבֹאוּ וְיֹאכְלוּ מתנות אלו, וּבִלְבַד שֶׁיּוֹדִיעֵם שהוא מאכילם תרומה ומעשר, שאם לא כן הרי הוא כמאכיל את אורחיו תרומות ומעשרות שהדבר אסור [כיון שהוא נחשב כמי שמשתמש בהם להנאתו, שהם מחזיקים לו טובה כאילו האכילם משלו].
