פרק ה, משנה א: הַלּוֹקֵחַ מִן הַנַּחְתּוֹם, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר. נוֹטֵל כְּדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְחַלָּה, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן, הֲרֵי בְצַד זֶה מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וְהַשְּׁאָר חַלָּה, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:
משנה א: כפי שהתבאר לעיל, הלוקח תבואה מעם הארץ צריך להפריש ממנה תרומת מעשר ומעשר שני, אמנם מעשר ראשון אינו צריך להפריש בפועל [כיון שהלוי, המוציא, צריך להביא ראיה] אך צריך לקרוא לה שֵׁם, כדי שיוכל להפריש תרומת מעשר, משנתנו מבארת כיצד ינהג אדם שקנה פת של עם הארץ, שמלבד תרומת מעשר ומעשר עליו להפריש גם חלה: הַלּוֹקֵחַ פת אפויה מִן הַנַּחְתּוֹם, כֵּיצַד הוּא מְעַשֵּׂר ומפריש חלה, נוֹטֵל [-מסמן בפת מקום מסוים שיש בו] כְּדֵי תְרוּמַת מַעֲשֵׂר, והיינו אחד ממאה, וְחַלָּה, והיינו אחד מארבעים ושמונה, וְאוֹמֵר, אֶחָד מִמֵּאָה מִמַּה שֶּׁיֶּשׁ כָּאן [-מהפת כולה], הֲרֵי בְצַד זֶה מַעֲשֵׂר, ובכך הפריש עשירית מהמעשר הנצרך, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר, והיינו תשע עשיריות נוספות, יהיו בסָמוּךְ לוֹ, זֶה – אותו אחד ממאה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר, עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו – על כל המעשר, וְהַשְּׁאָר – אותו אחד מארבעים ושמונה יהיה חַלָּה. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי יהיה בִּצְפוֹנוֹ אוֹ בִדְרוֹמוֹ של אותו חלק שעשאו תרומת מעשר, וּמְחֻלָּל אותו מעשר שני עַל הַמָּעוֹת:
