משנה ו: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו אֶלָּא לְחָבֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לִמְעַשֵּׂר. וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל הָיוּ נוֹהֲגִין כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמָּאי:
משנה ו: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִמְכֹּר אָדָם אֶת זֵיתָיו, שכבר נתלשו מהאילן אך עדיין לא הוכשרו לקבל טומאה [והיינו כל זמן שלא באו עליהם מים], אֶלָּא לְחָבֵר – תלמיד חכם, המוחזק לנהוג בטהרה, כיון שאם ימכרם לאדם שאינו מוחזק בטהרה יש חשש שידרוך אותם בטומאה, ואסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. ובֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף לִמְעַשֵּׂר – רשאי הוא למוכרם אף לאדם המוחזק כמעשר, אף שאינו מוחזק לטהרה, כיון שיתכן שיאכלם קודם שיוכשרו לקבל טומאה [ויש מבארים שסוברים בית הלל שמותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל]. וּצְנוּעֵי בֵית הִלֵּל, המדקדקים במצוות, הָיוּ נוֹהֲגִין בזה כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי:
