משנה ד: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, אוֹמֵר, שְׁנֵי לֻגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וַעֲשָׂרָה מַעֲשֵׂר, וְתִשְׁעָה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מֵחֵל וְשׁוֹתֶה:
משנה ד: הַלּוֹקֵחַ יַיִן מִבֵּין הַכּוּתִים, והיה זה קודם שגזרו איסור על יינם, ומותר הוא בשתיה, אך זהו יין שהוא ודאי טבל, ומשנתנו עוסקת באופן שקנה את היין בערב שבת בין השמשות, שאסור לעשר טבל ודאי, ואף אסור לקבוע לו מקום, אוֹמֵר, שְׁנֵי לֻגִּין שֶׁאֲנִי עָתִיד לְהַפְרִישׁ לאחר השבת, הֲרֵי הֵן תְּרוּמָה, וַעֲשָׂרָה לוגין מַעֲשֵׂר, וְתִשְׁעָה לוגין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, מֵחֵל [-ומתחיל] וְשׁוֹתֶה, ומשנתנו סוברת כרבי מאיר, שאף בדאורייתא 'יש ברירה', וממילא כאשר יפריש לאחר השבת את כל התרומות והמעשרות, נמצא שהתברר למפרע שמה ששתה היה החלק המותר בשתיה שהופרשו עליו תרומות ומעשרות. אמנם חכמים חולקים על רבי מאיר וסוברים שבאיסורים דאורייתא אין ברירה, ואינו יכול לשתות על סמך מה שיפריש לאחר השבת. [משנתנו נקטה מספרים שלמים של 'עשרה' מעשר ראשון, ו'תשעה' מעשר שני, אמנם לפי האמת לאחר שהופרשו שני לוגין לתרומה, מעשר ראשון מתשעים ושמונה הוא תשעה לוגין וארבע חמישיות (9.8), ומעשר שני ממה שנשאר הוא שמונה לוגין, ושמונה עשיריות, וחומש עשירית (8.82)].
