משנה ז: מֵאָה טֶבֶל מֵאָה חֻלִּין, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד. מֵאָה טֶבֶל מֵאָה מַעֲשֵׂר, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד.
משנה ז: משנתנו עוסקת בדין תערובת של טבל, חולין ומעשר זה בזה: מֵאָה פירות של טֶבֶל, שלא הופרשו מהם מעשרות ותרומת מעשר [אך הופרשה מהם תרומה גדולה], ומֵאָה פירות של חֻלִּין מתוקנים, שהופרשו מהם כל התרומות והמעשרות, והתערבו כל המאתים זה בזה, ואף שאת כל המעשרות שיפריש מותר גם לזר לאכול, הרי תרומת מעשר מותרת רק לכהנים, ואינו יכול ליטול פרי אחד ולעשותו תרומת מעשר, שהרי יתכן שיעלה בידו אחד מפירות החולין, שאי אפשר לעשותו תרומת מעשר, ולכן נוֹטֵל מהתערובת מֵאָה וְאֶחָד פירות, ובודאי אחד מהם טבל, ואומר שאחד מפירות הטבל שבאותם מאה ואחד יהיה תרומת מעשר, ומוכר את כל המאה ואחד לכהן [והכהן משלם לו רק על מאה, שהרי אחד מהם מגיע לו בדין כיון שהוא תרומת מעשר], ומפריש מעשר ראשון ושני מתוך תשעים ותשע הפירות שנשארו בידו.
מֵאָה פירות טֶבֶל, ומֵאָה פירות מַעֲשֵׂר שהתערבו זה בזה, ואף מאותם מאה של המעשר לא ניטלה עדיין תרומת מעשר, נמצא שחייב להפריש מתוך התערובת אחד עשר פירות לתרומת מעשר, אחד למאה של טבל, ועשר למאה של המעשר, נוֹטֵל מֵאָה וְאֶחָד מתוך התערובת, ויש בהם בודאי פרי אחד שהוא טבל גמור, והוא נעשה תרומת מעשר עבור מאה פירות הטבל, ונותן את כל המאה ואחד ללוי, שהרי יש בתוך התערובת מאה פירות של מעשר שהם שייכים ללוי [וכיון שהם מותרים באכילה לזרים, אין חילוק אם יקבל הלוי דוקא את אותם פירות של מעשר או פירות של חולין], והלוי מוכר את כל המאה ואחד לכהן, מלבד דמי אחד עשר פירות שהם תרומת מעשר השייכת לכהן, ועתה תשעים ותשע הפירות שנשארו מהתערובת מותרים ממה נפשך, אם הם היו מתחילה פירות הטבל, הרי הותרו באכילה לאחר שהפריש מעשר ראשון ושני, ואם היו אלו הפירות של המעשר, הרי לא נצרך להפריש מהם אלא תרומת מעשר, ועשה כן בכך שהפריש מאותם מאה ואחד שנתן ללוי עשרה לתרומת מעשר [שהרי אם התשעים ותשעה הם המעשר, הרי בתוך המאה ואחד יש את פירות הטבל, וניתן להפריש מהם תרומת מעשר עבור המאה של המעשר].
