פרק ג, משנה א: כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחָטוּ, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים, וּבַטְּמֵאִים, אֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵם פּוֹסְלִים בַּמַּחֲשָׁבָה. וְכֻלָּן שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל:
פרק ג, משנה א: משנתנו מבארת מי הם הכשרים לשחוט את הקרבנות: כָּל הַפְּסוּלִין לעבודה בבית המקדש, שֶׁשָּׁחָטוּ את הקרבן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה, כיון שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בַּזָּרִים, שאינם כהנים, שנאמר (ויקרא א ה) "וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה', וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד", ומכך שהוזכרו בני אהרן הכהנים רק לאחר השחיטה, למדו חכמים שהשחיטה עצמה יכולה להיעשות גם על ידי זר, בַּנָּשִׁים, וּבָעֲבָדִים הכנעניים, וּבַטְּמֵאִים, כגון שעמד במקום רחוק, שמותר לו לעמוד בו, ושחט בסכין ארוכה [ובאופן שהסכין עשויה מקנה, שאינה מקבלת טומאה, או באופן שהשוחט טמא בטומאת שרץ, שאינו מטמא את הסכין], ואֲפִלּוּ בְקָדְשֵׁי קָדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ טְמֵאִים נוֹגְעִים בַּבָּשָׂר.
לְפִיכָךְ, כיון שכל אלו כשרים לשחיטה, הרי הֵם פּוֹסְלִים בַּמַּחֲשָׁבָה, אם חשבו מחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו.
וְכֻלָּן – כל הפסולים הללו, שֶׁקִּבְּלוּ אֶת הַדָּם, שזו עבודה שפסולה בהם, במחשבת חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אין הקרבן נפסל בכך, כיון שהפסול לעבודה אינו יכול לפסול את הקרבן במחשבתו, ולכן אִם יֵשׁ בקרבן עדיין דַּם הַנֶּפֶשׁ, יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל את הדם, ויזרוק על המזבח, והקרבן כשר.
