משנה ו: הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, קָדָשִׁים קַלִּים, שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַיְלָה עַד חֲצוֹת. הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם:
משנה ו: הַתּוֹדָה – קרבן תודה שמביא אדם שאירע לו נס, וְאֵיל נָזִיר – איל שלמים שמביא הנזיר בסיום ימי נזירותו, הם קָדָשִׁים קַלִּים, שאין בהם מעילה, ושְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, ולא דוקא בצפון, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר ירושלים, לְכָל אָדָם, ואפילו זר, בְּכָל מַאֲכָל, לְיוֹם הקרבתו וָלַיְלָה שאחריו, ומדרבנן יש לסיים את אכילתו עַד חֲצוֹת. החלק הַמּוּרָם מֵהֶם וניתן לכהנים, והיינו חזה ושוק שמורם מקרבן התודה, יחד עם ארבע חלות, ומאיל הנזיר מופרשים החזה והשוק, זרוע בשילה, חלת מצה אחת ורקיק אחד, כַּיּוֹצֵא בָהֶם – דינם שוה לבשר הקרבן לענין זה שנאכלים בכל העיר ליום ולילה, אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל רק לַכֹּהֲנִים, לִנְשֵׁיהֶם, וְלִבְנֵיהֶם [אפילו הקטנים (שפת אמת)], וּלְעַבְדֵיהֶם הכנענים של הכהנים.
