משנה ד: כְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרֵדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לֹא יַעֲלוּ. וְכֻלָּן שֶׁעָלוּ חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ. עוֹלָה שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵחַ, תֵּרֵד. שְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יַפְשִׁיט וִינַתֵּחַ בִּמְקוֹמָהּ:
משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, יש קרבנות פסולים שאף על פי שאסור להעלות על גבי המזבח, מכל מקום אם העלו אותם, אין מורידים אותם. מוסיפה המשנה ואומרת, וכְּשֵׁם שֶׁאִם עָלוּ לֹא יֵרֵדוּ, כָּךְ אִם יָרְדוּ לאחר שהעלו אותם, לֹא יַעֲלוּ – אין להעלותם פעם נוספת. וְכֻלָּן – כל בעלי המומים, אף על פי שלדעת רבי עקיבא המזבח מקדשם, היינו רק אם עלו לאחר שחיטה, אבל אותם בעלי מומים שֶׁעָלוּ כשהם חַיִּים לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, יֵרֵדוּ, שאין המזבח מקדש בעלי מומים חיים.
דין נוסף: עוֹלָה, שאין בה פסול או מום, שֶׁעָלְתָה חַיָּה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵחַ, תֵּרֵד, כיון שמדרבנן אין לשוחטה בראש המזבח. אך אם עבר ושְׁחָטָהּ בְּרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, אינו צריך להורידה משם, אלא יַפְשִׁיט את עורה וִינַתֵּחַ את חלקיה בִּמְקוֹמָהּ, בראש המזבח.
