משנה ח: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵק בָּעֲזָרָה, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ. שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן:
משנה ח: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא מִתְחַלֵק בָּעֲזָרָה לאכילת הכהנים, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל, שמושחים אותם בשמן, ומותר השמן מתחלק לכהנים, וְלֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, לאחר שהזה ממנו הכהן ונתן על תנוך אוזנו ובהן ידו ובהן רגלו, השאר מתחלק לכהנים. אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁהוּא נָתוּן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים להשרף, אֵין אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַה הוּא, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת כֹּהֲנִים, כיון שנאמר (ויקרא ו טז) 'וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל', אין מותר השמן של הרקיקים נאכל, אלא נשרף על גבי האש, וּמִנְחַת כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ, והיינו חביתי כהן גדול הבאים בכל יום, וכיון שעל עשרון הסולת מביא שלשה לוגים שמן, אין כולו נבלע בעיסה אלא חלק ממנו צף, ומקטירים אותו בפני עצמו, והטעם לכל זה הוא כיון שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן בפני עצמו, ולכן לא יתכן שהשמן הנאכל או המוקטר הוא שמן של נדבה. רַבִּי טַרְפוֹן חולק ואוֹמֵר, מִתְנַדְּבִים שָׁמֶן בפני עצמו, ונוטלים ממנו כשיעור קומץ, והיינו כשני זיתים, ומולחים את הקומץ וזורקים על גבי האש, והשיריים נאכלים לכהנים.
