משנה ב: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה שְׁתֵּי כֶּסֶף, וְחֲגִיגָה מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה, מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה שְׁתֵּי כֶּסֶף.
כל אדם העולה לירושלים ברגל צריך להביא קרבן עולה הקרוי 'עולת ראיה', שנאמר 'לֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם', וקרבן שלמים הקרוי 'שלמי חגיגה', שנאמר 'וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה". אף שמן התורה אין שיעור מסוים לשווי קרבנות אלו, שנאמר 'אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ', חכמים תיקנו להם שיעור מסויים שאין לפחות ממנו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, קרבן הָרְאִיָּה צריך להיות לכל הפחות בשווי של שְׁתֵּי מעות כֶּסֶף, וְשלמי החֲגִיגָה בשווי מָעָה כֶּסֶף. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הָרְאִיָּה, שכולה עולה כליל לה', צריכה להיות בשווי מָעָה כֶּסֶף, וַחֲגִיגָה, שאף הבעלים אוכלים ממנה, צריכה להיות גדולה יותר, בשווי שְׁתֵּי כֶּסֶף, שהרי מלבד החלק המוקרב על גבי המזבח צריכים לאכול ממנה גם הכהנים והבעלים. ומלבד קרבנות אלו הביאו גם 'שלמי שמחה', ואף הנשים חייבות בהן, ולא נתנו בהם חכמים שיעור מסוים.
