משנה ג: עוֹלוֹת בַּמּוֹעֵד בָּאוֹת מִן הַחֻלִּין, וְהַשְּׁלָמִים מִן הַמַּעֲשֵׂר, יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר.
כפי שהתבאר במשנה לעיל, העולים לרגל מביאים 'עולות ראיה' ו'שלמי חגיגה', ומלבד זה היו העולים לרגל מביאים קרבנות עולה של נדרים ונדבות שהתחייבו עליהם במשך השנה. משנתנו מבארת מאיזה כסף ניתן לקנות קרבנות אלו. עוֹלוֹת הקרבות בַּמּוֹעֵד – בחול המועד, והיינו בין עולות נדרים ונדבות, הקרבים רק בחול המועד, ובין עולות ראיה הקרבות לכתחילה ביום טוב, ובדיעבד אף בחול המועד, בָּאוֹת מִן הַמעות של חֻלִּין, כיון שהם חובה על האדם, ואי אפשר להביא קרבנות חובה ממעות מעשר שני. וְהַשְּׁלָמִים – שלמי שמחה, שהם קרבנות רשות, שאינם באים אלא כשאין לאדם מספיק בשר מקרבנות אחרים, מובאים מִן הַמַּעֲשֵׂר, כלומר, ניתן לקנות בהמות מכסף מעשר שני בירושלים, ולהקריבם כשלמי שמחה. שלמי חגיגה הבאים ביוֹם טוֹב רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, והוא הדין ביום טוב ראשון של סוכות, ובחג השבועות, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, באים מִן הַחֻלִּין, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִן הַמַּעֲשֵׂר – ממעות מעשר שני, ואף שזהו דבר של חובה, כוונת בית הלל היא שיקנה בהמה אחת לשלמי חגיגה ממעות של חולין, ואחרי שיצא ידי חובתו בקרבן זה, יכול להביא בהמות נוספות לשלמי חגיגה ממעות מעשר.
