פרק ב, משנה א: אֵין דּוֹרְשִׁין בְּעֲרָיוֹת בִּשְׁלשָׁה, וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם, וְלֹא בְּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם.
אגב כך שהוזכר בסוף הפרק הקודם על דברים מסוימים שהם גופי תורה, מביאה משנתנו כללים בדברים מסוימים כיצד יש ללומדם. אֵין דּוֹרְשִׁין בְּדיני עֲרָיוֹת שאין איסורן מפורש בתורה בִּפני שְׁלשָׁה תלמידים או יותר, מחשש שכאשר ידבר הרב עם אחד התלמידים, ידברו השנים זה עם זה ולא יתנו ליבם לדברי הרב, וכשיבוא לידם ספק בהלכה זו, יכריעו להקל לעצמם, לפי שנפשו של אדם חומדת ומתאוה לעבירות אלו. וְלֹא – ואין דורשים בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית – בסודות הקבלה העוסקים בבריאת העולם, כיצד השתלשלו העולמות זה אחר זה, עד שנברא העולם הגשמי הזה, אפילו לא בִּפני שְׁנָיִם, אלא רק לתלמיד אחד, שנאמר 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים', ודרשו חכמים שרק יחיד שואל בענינים אלו, ואין שנים שואלים. וְלֹא דורשים בְּמעשה מֶּרְכָּבָה שראו ישעיהו ויחזקאל בנבואתם, והיינו להתבונן בכלים ובכוחות שבהם פועל הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואפילו בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה התלמיד חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ את הרמזים שבענין. והטעם בזה, מחמת עוצם קדושת הלימודים הללו, ו'כְּבֹד אֱלֹקִים הַסְתֵּר דָּבָר'.
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים שיבוארו להלן, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה ומַה לְּמַטָּה מחלל העולם, מַה לְּפָנִים – מה אירע קודם התחלת הזמן, וּמַה לְּאָחוֹר – לאחר שיסתיים הזמן, שבודאי יש גם לזמן סוף ותכלית, כמו כל בריאה, וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, ומתבונן בדברים אלו, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מפני שרוצה לדעת דבר שאינו לפי דרכו ואינו לפי טבעו, כי כשירצה אדם להתבונן בדברים אלו בדמיונו הנפסד, ודאי שדבר זה יביאהו לידי שגעון ושממון.
