משנה ג: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם, אֲבָל לֹא עוֹלוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם.
משנתנו ממשיכה את הנידון של המשנה הקודמת, ומוסיפה מחלוקת בענין הקרבנות עצמם, איזה מהם קרב ביום טוב. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבִיאִין – מקריבים ביום טוב שְׁלָמִים – שלמי חגיגה, כיון שיש בהם צורך אכילה לאדם, והרי זו ככל מלאכה שהותרה ביום טוב לצורך אוכל נפש, וְאֵין סוֹמְכִין עֲלֵיהֶם ביום טוב, כיון שבסמיכה זו משתמש האדם בבעלי חיים, וגם יש בכך טירחא יתירה, לסמוך בכל כוחו, אלא סומך על הקרבן מערב יום טוב, כיון שאין צורך שתהא הסמיכה מיד לפני השחיטה, אֲבָל לֹא – אך אין מקריבים עוֹלוֹת ראיה ביום טוב, כיון שאין בכך צורך אוכל נפש, וניתן להקריבם גם בשאר ימי חול המועד. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבִיאִין שְׁלָמִים וְעוֹלוֹת ביום טוב, כיון שנאמר 'עצרת לה", ודרשו מכך שכל קרבן המוקרב לה', כלומר לכבוד הרגל, מותר להקריבו ביום טוב [למעט נדרים ונדבות, שהאדם חִיֵיב את עצמו בהן, שאינם קרבים ביום טוב], וְסוֹמְכִין עֲלֵיהֶם ביום טוב, כיון שהם סוברים שיש להקריב את הקרבן מיד לאחר הסמיכה, ולכן אי אפשר לסמוך מערב יום טוב.
