משנה ה: מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, אֵין נֶאֱמָנִים. כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים, נֶאֱמָן. יָצָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
אף שגזרו חכמים טומאה על כלי עם הארץ, משנתנו מבארת שבמקום מסוים הקילו בכך: מִן הַעיר מּוֹדִיעִית הסמוכה לירושלים, וְלִפְנִים – לכיוון ירושלים, נֶאֱמָנִין האנשים עַל טהרתם של כְּלֵי החֶרֶס הקטנים, כקערות וכוסות. והטעם לכך, כיון שאין עושים בירושלים כבשן, ואין אפשרות לעשות כלי חרס לשימוש אנשי ירושלים אלא במקומות הסמוכים לירושלים, וכיון שאנשי ירושלים זקוקים לכלים קטנים כקערות וכוסות לבתיהם, שם נאכל הקדש, לא גזרו חכמים על הציבור גזירה שאינם יכולים לעמוד בה [אבל כלים גדולים אינם נצרכים כל כך לכל אדם, ולכן לא האמינום מהמודיעית ולפנים, אלא רק בירושלים עצמה, כמו שיבואר במשנה ו]. אבל מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, לצד הרחוק מירושלים, אֵין האנשים נֶאֱמָנִים על טהרת הכלים, כמו שאינם נאמנים בשאר מקומות. ומבארת המשנה שדין זה שייך אף באופנים שלכאורה אין סברא לחלק בין המקומות, כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, והביא את קדרותיו ממקום רחוק יותר, לאחר שנִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, אם הוּא עצמו הַקַדָּר שעשה את הקדירות, ולא שנמסרו לו מקדר אחר, וְהֵן הַקְּדֵרוֹת שהביא עמו מחוץ למודיעית [אך אינו יכול לצרף אליו קדרות של קדרים אחרים אפילו שנעשו מן המודיעית ולפנים], וְהֵן הַלּוֹקְחִים, שראו אותו מביא את הקדרות עמו, אם התקיימו תנאים אלו נֶאֱמָן הקדר על טהרתם. אך אם יָצָא חוץ למודיעית לכיוון הרחוק מירושלים, אף שלא חל כל שינוי בו או בקדרותיו או בלוקחים, אֵינוֹ נֶאֱמָן על טהרתם, כפי שגזרו חכמים.
