משנה ה: חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיְהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם.
אף שגזרו חכמים טומאה על כלי עם הארץ, משנתנו מבארת שבמקום מסוים הקילו בכך: מִן הַעיר מּוֹדִיעִית הסמוכה לירושלים, וְלִפְנִים – לכיוון ירושלים, נֶאֱמָנִין האנשים עַל טהרתם של כְּלֵי החֶרֶס הקטנים, כקערות וכוסות. והטעם לכך, כיון שאין עושים בירושלים כבשן, ואין אפשרות לעשות כלי חרס לשימוש אנשי ירושלים אלא במקומות הסמוכים לירושלים, וכיון שאנשי ירושלים זקוקים לכלים קטנים כקערות וכוסות לבתיהם, שם נאכל הקדש, לא גזרו חכמים על הציבור גזירה שאינם יכולים לעמוד בה [אבל כלים גדולים אינם נצרכים כל כך לכל אדם, ולכן לא האמינום מהמודיעית ולפנים, אלא רק בירושלים עצמה, כמו שיבואר במשנה ו]. אבל מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, לצד הרחוק מירושלים, אֵין האנשים נֶאֱמָנִים על טהרת הכלים, כמו שאינם נאמנים בשאר מקומות. ומבארת המשנה שדין זה שייך אף באופנים שלכאורה אין סברא לחלק בין המקומות, כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, והביא את קדרותיו ממקום רחוק יותר, לאחר שנִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, אם הוּא עצמו הַקַדָּר שעשה את הקדירות, ולא שנמסרו לו מקדר אחר, וְהֵן הַקְּדֵרוֹת שהביא עמו מחוץ למודיעית [אך אינו יכול לצרף אליו קדרות של קדרים אחרים אפילו שנעשו מן המודיעית ולפנים], וְהֵן הַלּוֹקְחִים, שראו אותו מביא את הקדרות עמו, אם התקיימו תנאים אלו נֶאֱמָן הקדר על טהרתם. אך אם יָצָא חוץ למודיעית לכיוון הרחוק מירושלים, אף שלא חל כל שינוי בו או בקדרותיו או בלוקחים, אֵינוֹ נֶאֱמָן על טהרתם, כפי שגזרו חכמים.
משנה ו: מִן הַמּוֹדִיעִית וְלִפְנִים, נֶאֱמָנִין עַל כְּלֵי חֶרֶס. מִן הַמּוֹדִיעִית וְלַחוּץ, אֵין נֶאֱמָנִים. כֵּיצַד, הַקַּדָּר שֶׁהוּא מוֹכֵר הַקְּדֵרוֹת, נִכְנַס לִפְנִים מִן הַמּוֹדִיעִית, הוּא הַקַדָּר וְהֵן הַקְּדֵרוֹת וְהֵן הַלּוֹקְחִים, נֶאֱמָן. יָצָא, אֵינוֹ נֶאֱמָן.
כלי חרס אינם נטמאים בנגיעת טמא בחלקם החיצוני, אלא רק אם היתה הטומאה באויר הפנימי של כלי החרס. משנתנו דנה באופן שהיה הכלי ביד עמי הארץ, ואין ידוע אם נגעו בחלקו הפנימי: הַגַּבָּאִין של המלך שגובים את המס, והם עמי הארץ, שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת כדי לקחת משכונות על חובות מיסים שיש על בעל הבית, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁחזרו בתשובה והֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים שגנבו, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ בחלקו הפנימי של כלי החרס, והוא נשאר בטהרתו. כפי התבאר לעיל, כלי חרס קטנים הנמצאים מהמודיעית ולפנים, נאמנים הקדרים לומר שהם טהורים לקודש, עתה מבארת המשנה שבירושלים עצמה הקילו יותר: וּבִירוּשָׁלַיִם, נֶאֱמָנִין עַל כל כלי החרס שהם טהורים לענין הַקֹּדֶשׁ, בין כלים גדולים ובין כלים קטנים, כיון שאין עושים כבשן בירושלים ליצירת כלי חרס, ואין בשר הקודש נאכל אלא בירושלים, ואין אפשרות להשתמש בכלים אלו אם לא נסמוך על מביאי הקדרות ונאמינם שהכלים טהורים [ואילו כלים קטנים, הנצרכים יותר לכל אדם, הקילו להאמין אף מהמודיעית ולפנים, כמבואר במשנה ה], אבל לענין תרומה, הנאכלת בכל מקום, לא האמינום חכמים. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל, שכל ישראל מתאספים לירושלים, האמינו לכל אדם ועל כל הכלים אַף עַל הַתְּרוּמָה, כיון שכל אדם מטהר עצמו בעלייתו לרגל.
