מסכת זו עוסקת בדרך שחיטת בעלי חיים של חולין. נאמר בתורה (דברים יב כא) 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ', ואמנם לא התפרשו בפסוק דיני שחיטה, אלא נאמר רק 'כאשר ציויתיך', והיינו ציווי שנמסר בתורה שבעל פה, שם התבארו כל הלכות השחיטה, ופרטי דינים אלו מבוארים במסכת זו:
משנה
הַכֹּל שׁוֹחֲטִין – כל המומחים, שהוחזקו כיודעים הלכות שחיטה, יכולים לשחוט לכתחילה, אך אותם שאינם מוחזקים כמומחים, לכתחילה אין נותנים להם לשחוט, וּבדיעבד, אם שחטו, ולאחר מכן בדקו וראו שיודעים הם הלכות שחיטה, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, שאפילו אם הם יודעים הלכות שחיטה, ואפילו בדיעבד, שחיטתם פסולה, מאחר ואנו חוששים שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ בִשְׁחִיטָתָן, כיון שאינם בני דעת כלל, וחזקתם לקלקל. וְכֻלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ, בין אותם שאינם מוחזקים לנו כמומחים היודעים הלכות שחיטה, ובין חרש שוטה וקטן, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן בעת השחיטה, וראו ששחטו כהוגן, אפילו שלא בדקנו לאחר מכן שיודעים הם את ההלכות, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
שְׁחִיטַת הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים, אפילו אם ישראל רואה ששחט כהוגן, מכל מקום שחיטתו נְבֵלָה, כיון שאין שחיטה כשרה אלא על ידי ישראל, וּמְטַמְּאָה בְמַשָּׂא, שנאמר (ויקרא יא מ) 'וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב'. הַשּׁוֹחֵט בַּלַּיְלָה, וְכֵן הַסּוּמָא שֶׁשָּׁחַט, בדיעבד שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה.
הַשּׁוֹחֵט בשוגג בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁאם היה מזיד היה מִּתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה, אמנם כיון שזהו 'מעשה שבת', אפילו שנעשה בשוגג, הרי הבהמה אסורה באכילה עד מוצאי שבת, ואז מותרת היא גם לו וגם לאחרים.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל טַבָּח שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ [ולהלן תבאר הגמרא מה החידוש בכך], וְאֵלּוּ הֵן הִלְכוֹת שְׁחִיטָה, שְׁהִיָּיה – לא ישהה באמצע שחיטת הבהמה שיעור זמן שיש בו כדי לשחוט בהמה אחרת, דְּרָסָהּ – שלא ישחט על ידי ש'ידרוס' בסכינו את צואר הבהמה, אלא יש לשחוט רק בדרך של הולכה והבאה. חַלָדָה – שתחב את הסכין בצואר הבהמה בין סימן לסימן, ושחט כראוי רק את הסימן האחד [והיינו מלשון 'חולדה' הנטמנת בקרקע, כך הסכין נטמנה מלשחוט כראוי את שני הסימנים], והוא הדין אם נטמנה הסכין באופן אחר בשעת השחיטה, כגון שהיתה מטלית או צמר חוצצים בין הסכין לבין צואר הבהמה. הַגְּרָמָה – אם שחט למעלה מהמקום הראוי לשחיטה [לצד הראש]. וְעִיקּוּר – שנעקר ונשמט אחד משני הסימנים שבצואר הבהמה [-הקנה והושט] קודם גמר השחיטה.
תמהה הגמרא, מַאי קָא מַשְׁמַע לָן – מה השמיע לנו שמואל בדין זה, והרי כֻּלְהוֹ תְּנִינְהוּ – כל ההלכות הללו שנויות במשניות שבהמשך המסכת, ובודאי צריך השוחט לדעת את ההלכות הללו. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – אכן לא הוצרך שמואל להשמיענו דין זה בסתם אדם, אלא דאַף עַל פִּי שֶׁשָּׁחַט אדם זה לְפָנֵינוּ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים, וְשָׁחַט שַׁפִּיר – ובכל הפעמים הללו שחט כראוי, מַהוּ דְּתֵימָא – סבור היית לומר הָא אִיתְחַזַּק – הרי הוחזק אדם זה שהוא שוחט כראוי, ואף אם שחט שלא בפנינו תהיה שחיטתו כשירה, קָא מַשְׁמַע לָן – השמיע לנו שמואל, דְּכֵיוָן דְּאדם זה לֹא גָּמִיר – לא למד הלכות שחיטה, אין לסמוך על שחיטתו, דזִמְנִין דְשָׁהִי וְדָרִיס – יתכן שישחט וישהה בשחיטתו, או שישחט בדרך דריסה, שאלו דברים שאינם ניכרים לאחר מכן ואי אפשר לבודקם, וְלֹא יָדַע – אינו יודע כלל ששחט שחיטה שאינה ראויה.
