אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַטַּבָּח, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שָׁלֹשׁ סַכִּינִין, אַחַת שֶׁשּׁוֹחֵט בָּהּ, וכיון שיש עליה דם אינו יכול לחתוך בה בשר, וְאַחַת שֶׁמְחַתֵּךְ בָּהּ בָּשָׂר, וְאַחַת שֶׁמְחַתֵּךְ בָּהּ חֲלָבִים, האסורים באכילה, וכיון שנשארת שמנונית הַחֵלֶב על הסכין, לא יחתוך בה בשר העומד לאכילה. שואלת הגמרא, וְנַתְקִין לֵיהּ חֲדָא – מדוע אין די בכך שנתקן לו סכין אחת גם לבשר וגם לַחֵלֶב, וְנַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר תחילה, וְאַחַר כָּךְ נַחְתּוֹךְ בָּהּ חֲלָבִים, וכך לא יהא חשש שיעבור שומן הַחֵלֶב לבשר העומד לאכילה. מתרצת הגמרא, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יטעה ויַחְתּוֹךְ תחילה חֲלָבִים, וְאַחַר כָּךְ יחתוך את הבָּשָׂר.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַטַּבָּח, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ לוֹ שְׁנֵי כֵלִים שֶׁל מַיִם, אֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר העומד לאכילה, וְאֶחָד שֶׁמֵּדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים, האסורים באכילה, ושמנונית החלב נשארת במים, ועשויה להדבק בבשר שידיח באותו כלי, ולכן יש צורך בכלי אחר. שואלת הגמרא, וְנַתְקִין לֵיהּ חַד – מדוע אין די בכך שיתקנו לו חכמים כלי אחד של מים, וְנַדִיחַ בּוֹ בָּשָׂר תחילה, וְאַחַר כָּךְ נַדִיחַ בּוֹ חֲלָבִים. מתרצת הגמרא, אף כאן גְּזֵירָה היא, שֶׁמָּא יטעה ויָדִיחַ חֲלָבִים תחילה וְאַחַר כָּךְ יָדִיחַ בָּשָׂר.
אָמַר אַמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרָבָא, לֹא לִיסְחוֹף אִינִישׁ כַּפְלֵי עִילַוֵי בִּישְׂרָא – לא יניח אדם את הכסלים של הבהמה, שֶׁחֵלֶב הכליות דבוק בהם, על גבי בשר העומד לאכילה [והיו עושים כן כדי לנאות את הבשר בשומן זה], כיון דְדָאִיב תַּרְבָּא וּבָלַּע בִּישְׂרָא – כיון שהשומן שֶׁבַּחֵלֶב מתחמם וזב, ונבלע בתוך הבשר. מקשה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כך, שאנו חוששים שהבשר יבלע מהשומן שבחלב, כִּי תְּרִיצֵי נַמִּי – גם כשהכסלים מונחים לבדם על השולחן, כיצד מותר הבשר שבהם באכילה, והרי דָאִיב תַּרְבָּא וּבָלַּע בִּישְׂרָא – השומן שבחלב זב ונבלע בבשר. מתרצת הגמרא, קְרָמָא פָּסִיק מִתַּתָּאִי – יש קרום עבה מתחת לחלב, והוא מפריד בין החלב לבשר הכסלים, והחלב נבלע בו ואינו מגיע עד לבשר שתחתיו. ממשיכה הגמרא ומקשה, אִי הֲכִי – אם כך, שדי בקרום זה כדי לחצוץ בין החלב לבשר, מֵעִילָאֵי נַמִּי אִיכָּא קְרָמָא – הרי גם בחלק העליון של החלב יש קרום דק, ומדוע אסור להניח את הסלים עם החלב על גבי בשר, והרי קרום זה חוצץ בין החלב לבין הבשר. מתרצת הגמרא, אמנם אִיכָּא – יש קרום גם בחלק העליון של החלב, וְקָלִישׁ – אך זהו קרום קלוש, וְאַיְידֵי דִמְמַשְׁמֵשׁ בֵּיהּ יָדָא דְטַבָּחָא – ומתוך כך שידו של הטבח ממשמשת בו, מִיפְתַּת – הרי הוא נקרע ונחסר, והחלב זב על גבי הבשר.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, תַּלְמִיד חָכָם, צָרִיךְ שֶׁיִּלְמוֹד שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים אלו [שהם מעין אומנות], כְּתַב – שידע לכתוב ולחתום את שמו, כדי שאם ישב לדון או שיהיה עד, יוכל לחתום את שמו, שְׁחִיטָה, אף שכבר למד הלכות שחיטה, יאמן את ידיו לדעת כיצד שוחטים בפועל, וּמִילָה. וְרַב חִינְנָא בַּר שְׁלֶמְיָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר, צריך תלמיד חכם ללמוד אַף עשיית קֶשֶׁר שֶׁל תְּפִילִּין, שיש בכך אומנות, לעשות את הקשר של ראש בצורת האות דל"ת, [ורצועה קטנה תלויה בתפילין כעין האות יו"ד, ומצטרפות שתי אותיות אלו לאות שי"ן שבתפילין של ראש, ויחד הם שם 'שדי'], וּבִרְכַּת חֲתָנִים, וְעשיית צִיצִית. מבררת הגמרא, וְאִידָךְ – ואילו רב יהודה שמנה רק שלשה דברים שצריך תלמיד חכם ללמוד, מדוע לא מנה גם את שאר הדברים, ומבארת, הָנֵי שְׁכִיחָן – דברים אלו [קשר תפילין, ברכת חתנים וציצית] מצויים הם, והכל בקיאים בהם, ואף הוא מעצמו יהיה בקי בהם ללא לימוד מיוחד, וְהָנֵי – ואילו שלשת הדברים הראשונים [כתב, שחיטה ומילה] לֹא שְׁכִיחָן – אינם מצויים,ואם לא יאמן ידיו בהם, לא ידע לעשותם.
אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַשּׁוֹחֵט בְּסַכִּין, לאחר שבדקה ומצאה שאין בה פגימה, אך לא חזר ובדקה מיד לאחר שחיטה, וְנִמְצֵאת לאחר זמן שהיא פְּגוּמָה, אָמַר רַב הוּנָא, אֲפִילוּ שִׁיבֵּר בָּהּ עַצָמוֹת לאחר השחיטה כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, מכל מקום שחיטתו פְּסוּלָה, חַיְישִׁינָן – כיון שאנו חוששים שֶׁמָּא בְּעוֹר הבהמה נִפְגְּמָה הסכין קודם השחיטה, ונפסלה הסכין. וְרַב חִסְדָּא אָמַר, אפילו אם לא עשה דבר עם הסכין לאחר השחיטה, ונמצאה פגומה, הרי השחיטה כְּשֵׁרָה, והטעם לכך, אֵימוּר – כיון שאנו אומרים, שמא בְּעֶצֶם הַמִפְרֶקֶת של הבהמה, בסיום השחיטה, נִפְגְּמָה הסכין.
וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – וההלכה היא כדבריו דְּרַב הוּנָא, שהשחיטה פסולה, בְּאופן שֶׁלֹּא שִׁיבֵּר בָּהּ עַצָמוֹת לאחר השחיטה, שאז חוששים שמא בשעת השחיטה כבר נפגמה הסכין, וְהִלְכְתָא כְָּותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא שהשחיטה כשרה, בְּשֶׁשִׁיבֵּר בָּהּ עַצָמוֹת לאחר השחיטה, שאז תולים שהפגימה נעשתה לאחר השחיטה. הִילְכָּך – ולכן, כיון שאם נמצאת הסכין פגומה יש אופנים שכל מה ששחט בה קודם לכן נפסל, צָרִיךְ בְּדִיקָה בֵּין כָּל חֲדָא וַחֲדָא – יש צורך בבדיקת הסכין בין כל שחיטת בהמה לחברתה. דְּאִי לֹא בָּדִיק בֵּין כָּל חֲדָא וַחֲדָא – כיון שאם לא יבדוק בין כל אחת ואחת, וְנִמְצֵאת הַסַּכִּין פְּגוּמָה, כָּל מַאי דְשָׁחִיט בָּהּ – כל הבהמות שנשחטו בסכין זו, אָסוּר באכילה. כִּדְאַמְרִינָן – וכפי שאמרה גמרא, הֲוָה עוּבְדָא – אירע מעשה כזה, שנמצאה הסכין פגומה לאחר השחיטה, ולא בדקו את הסכין בין שחיטה אחת לשניה, וְטָרַף רַב יוֹסֵף תְּלֵיסַר חַיּוּתָא – והטריף רב יוסף שלש עשרה חיות שנשחטו בסכין זו. וַאֲפִילוּ קַמַּיְיתָא – ואפילו הבהמה הראשונה שנשחטה, ואף שנבדקה הסכין קודם שחיטה זו ונמצאה ללא פגומה, מכל מקום היא אסורה, כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר, חַיְישִׁינָן שֶׁמָּא בְּעוֹר הבהמה הנשחטת נִפְגְּמָה הסכין, וְכִי קָא שָׁחִיט לְהוּ לְסִּימָנִין – וכאשר הוא ממשיך ושוחט את סימני הבהמה, בְּסַכִּין פְּגוּמָה קָא שָׁחֵיט לְהוּ – הוא שוחטם בסכין שכבר נפגמה בעור, ולכן היא נחשבת כטריפה, ואסורה.
