תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, סַכִּין שֶׁיֵּשׁ בָּהּ פְּגִימוֹת הַרְבֵּה, תִּידּוֹן [-דינה] כִּמְגֵירָה, ופסולה. וְשֶׁאֵין בָּהּ אֶלָּא פְּגִימָה אַחַת, אם היתה הפגימה אוֹגֶרֶת, הרי זו פְּסוּלָה, ואם היתה מְסוּכְסֶכֶת, כְּשֵׁרָה. ומבררת הגמרא, וְהֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשבת הפגימה 'אוֹגֶרֶת' וְהֵיכִי דָּמִי 'מְסוּכְסֶכֶת', ומבארת, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, 'אוֹגֶרֶת' היינו מִשְּׁתֵי רוּחוֹת – מורגשת משני הצדדים, בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, וממילא בין בהולכה ובין בהבאה נפגמת השחיטה, 'מְסוּכְסֶכֶת' היינו מֵרוּחַ אַחַת – שמרגישים את הפגימה רק בצד אחד, או בהולכה או בהבאה [ולהלן יבואר שהיא כשרה רק כששחט מאותו צד שאין הפגימה מורגשת].
אָמַר רַבָּה, שָׁלֹשׁ מִדּוֹת בְּסַכִּין, 'אוֹגֶרֶת', והיינו פגומה בפגימה המורגשת משני הצדדים, לֹא יִשְׁחוֹט, וְאף בדיעבד אִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה. 'מְסוּכְסֶכֶת', והיינו שיש בה פגימה המורגשת רק בצד אחד, לכתחילה לֹא יִשְׁחוֹט, וְאִם שָׁחַט, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. 'עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת', והיינו שהיו בה פגימות רבות, והוחלקו על ידי משחזת, מֻתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ לְכַתְּחִלָּה.
ומבארת הגמרא, וּ'מְסוּכְסֶכֶת' דְּקָאֲמַר רָבָא ששְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה, היינו דוקא כְּשֶׁהוֹלִיךְ בצד שאין בו פגימה, וְלֹא הֵבִיא בחזרה מהצד שיש בו פגימה, ונמצא שלא הורגשה הפגימה בשחיטה, אֲבָל אִם הוֹלִיךְ וְהֵבִיא, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה.
וְסַכִּינָא חַרִיפָא טוּבָא – סכין חדה שהושחזה, דְּדַמְיָא לְסַאסָא – מגעה כמגע ראש השיבולת, שאינו חלק, אלא הוא מסתבך באצבע, כְּשֵׁרָה, כיון שאין בה פגם.
בְּמַעֲרָבָא – בארץ ישראל, בָּדְקֵי לָהּ לְסַכִּינָא בְּשִׁמְשָׁא – היו בודקים את הסכין באור השמש, לראות אם יש בה פגם. בִּישיבת נְהַרְדְעָא שבבבל, בָּדְקֵי לָהּ בְּמַיָּא – בודקים את הסכין במים, שמכניסים את הצד החד למים מעט מעט, ובמקום שיש פגימה נעשה כמין חריץ במים. רַב שֵׁשֶׁת בָּדִיק לָהּ בְּלִישְׁנֵיהּ – בלשונו, רַב אָחָא בַּר יַעֲקֹב בָּדִיק לָהּ בְּשַׂעֲרָא – בחוט השערה. בִּישיבת סוּרָא אָמְרֵי – היו אומרים, בִּשְׂרָא אָכְלָה – כיון שסכין זו באה 'לאכול', כלומר לשחוט בשר, לכן בִּשְׂרָא בָּדִיק לָהּ – יש לבודקה בבשר, והיינו על בשר האצבע, לראות אם ירגיש את הפגימה. אָמַר רַב פָּפָּא, כיון שהסכין צריכה לחתוך את שני הסימנים, הקנה שהוא קשה והושט שהוא רך יותר, צְרִיכָה בְּדִיקָה אַבִּישְׂרָא – על בשר האצבע, עבור הושט, וְאֲטוֹפְרָא – ועל הציפורן, עבור הקנה, שהוא קשה, וְאֲתְּלַת רוּחָתָא – ומשלשת צדדי החוד, והיינו עובי החוד, ושני צדדי החוד, כיון שאם אחד הצדדים הללו פגום, הרי הוא עשוי לפגום את השחיטה.
אָמַר רַב הוּנָא, הַאי טַבָּחָא – אותו שוחט, דְּלֹא סָר סַכִּינֵיהּ קָמֵי חָכָם – שאינו מראה את סכינו לחכם, שיבדקנה שאינה פגומה, מְשַׁמְתִּינָן לֵיהּ – מנדים אותו, כיון שהחציף פניו לרב, ומנדים על כבוד התורה. רָבָא אָמַר, מַעֲבְרִינָן לֵיהּ – מעבירים אותו מלהיות שוחט, וּמַכְרְזִינָן אַבִּשְׂרֵיהּ דִּטְרֵפָה הִיא – ומכריזים שהבשר הבא משחיטתו הוא טריפה, ואסור באכילה. ומבארת הגמרא, וְלֹא פְּלִיגֵי – אין מחלוקת בין רב הונא לרבא, אלא כָּאן – דברי רב הונא נאמרו בְּשֶׁנִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה ללא פגם, ולכן אין מעבירים אותו מתפקידו, אלא רק מנדים אותו על כך שהחציף פניו לחכם, וכָּאן – דברי רבא נאמרו באופן שֶׁלֹּא נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה אלא פגומה, ולכן מעבירים אותו ומכריזים על שחיטתו שהיא טריפה.
שנינו במשנה, 'הַשּׁוֹחֵט בְּמַגָּל קָצִיר בְּדֶּרֶךְ הוֹלָכָתָהּ' וְכוּ'. אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אַף כְּשֶׁהִכְשִׁירוּ בֵּית הִלֵּל, והיינו בדרך הולכה, לֹא הִכְשִׁירוּ אֶלָּא לְטַהֲרָהּ מִידֵי טומאת נְבֵלָה, כיון שאין להרבות טומאה משום גזירה, אֲבָל בַּאֲכִילָה, אֲסוּרָה, גזירה שמא יבוא לשחוט בדרך הֲבָאָה, שבה הפגימות קורעות את הסימנים.
