גמרא
שנינו במשנה, 'הִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ בְּבַת אַחַת וְכוּ' פסולה'. פֵּירוּשׁ, כְּגוֹן שֶׁדָּקַר אֶת הַצַּוָּאר בחודו של הסכין, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂין בְּסַיִף, אוֹ שֶׁהִנִּיחַ אֶת הַסַּכִּין עַל הַצַּוָּאר וּדְחָקוֹ לְמַטָּה בְּתוֹךְ הַצַּוָּאר, כְּמוֹ שֶׁחוֹתְכִין אֶת הַצְּנוֹן, פְּסוּלָה, שֶּׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַשְּׁחִיטָה, דְּבָעִינַן הוֹלָכָה וַהֲבָאָה בִּשְׁחִיטָה, וְלֵיכָּא – ובאופן זה לא מתקיים הדבר.
שנינו במשנה, 'הָיָה שׁוֹחֵט וְהִתִּיז אֶת הָרֹאשׁ וְכוּ' אִם יֵשׁ בַּסַכִּין מְלֹא צַוָּאר אֶחָד, כְּשֵׁרָה'. אָמַר רַבִּי זֵירָא, כוונת המשנה שיהיה בסכין מְלֹא צַוָּאר וְחוּץ לַצַּוָּאר, כלומר, מלבד מקום הצואר של הבהמה הנשחטת יהיה בסכין מקום לצואר נוסף, וְאַסִיקְנָא – וכך היא מסקנת הגמרא, דְּבָעִינַן – שיש צורך שיהיה בסכין כִּמְלֹא צַוָּאר, וְחוּץ לַצַּוָּאר [כִּמְלֹא צַוָּאר נוסף], דַּהֲווֹ לְהוּ יחד כִּשְׁנֵי צַוָּארִים, וְכֵן הִילְכְתָא – וכך היא ההלכה.
שנינו במשנה, 'בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּזְמַן שֶׁהוֹלִיךְ וְלֹא הֵבִיא וְכוּ' ואילו באזמל, כשר'. אָמַר רַב מְנַשֶּׁה, וּמשנתנו המתירה שחיטה באזמל, היינו בְּאִזְמֵל שֶּׁאֵין לוֹ קַרְנַיִם, כלומר, רגילים היו לעשות לאזמלים הקטנים כמין קרנים לנוי, ואם שוחט באזמל כזה יש לחשוש שהקרנים ינקבו את הסימנים או שיחלידו [-יכסו את אחד הסימנים בשעה שהאזמל חותך], ותפסל השחיטה, ולכן לא התירו לשחוט אלא באזמל שאין לו קרנים [והחידוש במשנה שלא גזרו על אזמל שאין לו קרנים משום אזמל שיש לו קרנים].
מוסיף הרי"ף, וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר [וזו דעת רבינו חננאל], דהָנֵי מִילֵּי – שדין זה שמועילה שחיטה באזמל הוא רק בְּעוֹף, שֶׁצַּוָּארוֹ דַּק, אֲבָל בְּהֵמָה, שצוארה רחב, לֹא.
משנה
נָפְלָה הַסַּכִּין מידו וְשָׁחֲטָה, אֲפִילוּ שָׁחַט כְדַרְכָּהּ, פְּסוּלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב טו), 'תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר', ללמד שרק מַה שֶּׁאַתָּה זוֹבֵחַ, על ידי מעשה שחיטה בידים, אַתָּה אוֹכֵל, ולא כשנשחטה הבהמה מאליה.
מבארת המשנה עתה את הפסול של 'שהייה': אם תוך כדי שחיטת הבהמה נָפְלָה הַסַּכִּין מידו לארץ, וְהִגְבִּיהָהּ והמשיך בשחיטה, או שתוך כדי השחיטה נָפְלוּ כֵלָיו [-בגדיו] וְהִגְבִּיהָן, והמשיך בשחיטה, או שהִשְׁחִיז אֶת הַסַּכִּין לפני השחיטה וְעָף – והתעייף, והפסיק באמצע השחיטה וּבָא חֲבֵרוֹ וְשָׁחַט, אִם שָׁהָה בהפסקה זו שיעור שיש בו כְדֵי שְׁחִיטָה אַחֶרֶת, והיינו הזמן של הגבהת הבהמה והרבצתה על הקרקע ושחיטת רוב הסימנים, כפי שיעור הזמן באותו המין שהוא עוסק בשחיטתו, שחיטתו פְּסוּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אף אם לא שהה כדי שחיטה, אלא אִם שָׁהָה כְדֵי בִקּוּר – שיעור זמן שיכול הוא לבקר ולבדוק את סכינו.
גמרא
שנינו במשנה, 'נפלה הסכין ושחטה כו' פסולה'. מדייקת הגמרא, טַעֲמָא – טעם הפסול הוא כיון דְּנָפְלָה מאליה, הָא – אבל אם הִפִּילָה הוּא בכוונה ושחט, שחיטתו כְּשֵׁרָה, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מִיכַוֵין הוּא לִשְׁחִיטָה – אף שלא התכוון כלל למעשה שחיטה, מכל מקום כיון שהתכוון למעשה עצמו של הפלת הסכין הרי זו שליטה המועילה.
מוסיפה הגמרא ומבארת מדוע יש צורך להשמיענו דין זה: וְאַף עַל גַּב דְּתָנֵינַן חֲדָא זִימְנָא – ואף שכבר שנינו במשנה שבתחילת המסכת דין זה, שאין צורך בכוונה לשם שחיטה, שהרי כך שנינו שם, 'וְכוּלָּן [-אפילו חרש שוטה וקטן] שֶּׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה', דְאַלְמָא – שמוכח מכך, דלֹא בָּעִינַן – שאין צורך בכַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה, שהרי חרש שוטה וקטן אינם בני דעת ואין כוונתם נחשבת ככוונה המועילה, אף על פי כן אִיצְטְּרִיךְ הָכָא לְאַשְׁמְעִינָן – יש צורך בדיוק שאמרה כאן הגמרא מהלשון 'נָפְלָה הַסַּכִּין וְשָׁחֲטָה', שאם הפיל את הסכין בכוונה, אף שלא התכוון לשם שחיטה, שחיטתו כשרה, דְּאִי אַשְׁמְעִינָן הָתָם – כיון שאם היתה המשנה משמיעה לנו רק את הדין שם, גַּבֵּי חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, הֲוָה אָמֵינָא – היינו סבורים לומר שדין זה דוקא הָתָם [-שם] הוּא, מִשּׁוּם דְּקָא מִיכַוֵין לַחֲתִיכָה בְּעָלְמָא – כיון שלכל הפחות כוונת השוחט לחיתוך צואר הבהמה, אף שאין לו דעת לכוון לשם שחיטה, אֲבָל גַּבֵּי נָפְלָה, דְּאף אם הפיל את הסכין בכוונה לֹא מִיכַוֵין לַחֲתִיכָה בְּעָלְמָא – הרי אינו מתכוון אפילו לחיתוך בשר, אֵימָא לֹא – שמא אין זו שחיטה המועילה, צְרִיכָא – לכך יש צורך להשמיענו כאן דין זה, המדוייק ממשנתנו. וְאִי אַשְׁמְעִינָן הָכָא – ואם היינו מדייקים רק ממשנתנו דין זה, שהפלת סכין מועילה לשחיטה, הֲוָה אָמֵינָא – היינו סבורים לומר דדוקא הָכָא [-כאן] הוּא שמועילה השחיטה, מִשּׁוּם דְּקָא אָתֵי – כיון שמעשה הפלת הסכין בא מִכֹּחַ אדם בֶּן דַּעַת, אֲבָל הָתָם – אך שם, בשחיטת חרש שוטה וקטן, דְּלֹא אָתֵי – שלא בא הסכין מִכֹּחַ בֶּן דַּעַת, אֵימָא לֹא – שמא אין שחיטתם מועילה, קָא מַשְׁמַע לָן שבין בזה ובין בזה, השחיטה כשרה.
