תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט, והיינו בעוף, שדי לו בשחיטת סימן אחד, וְאַחַר כָּךְ נִשְׁמְטָה הַגַּרְגֶּרֶת – נשמט הקנה והתנתק ממקום חיבורו בלחי ובשר העוף, שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה. אך אם נִשְׁמְטָה תחילה הַגַּרְגֶּרֶת וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט, שְׁחִיטָתוֹ פְּסוּלָה, והטעם לכך, כיון שאף שבעוף די בשחיטת סימן אחד, קנה או ושט, מכל מקום יש צורך שיהיו שני הסימנים ראויים לשחיטה, וסימן שנשמט ממקום חיבורו אינו ראוי לשחיטה [ואף שנקטה הגמרא אופן שנשמטה הגרגרת, והיינו הקנה, הוא הדין אם נשמט הושט ושחט את הקנה, אלא שיותר מצוי שנשמט הקנה].
שָׁחַט אֶת הַוֵּשֶׁט, וְאַחַר כָּךְ נִמְצֵאת הַגַּרְגֶּרֶת שְׁמוּטָה, וְאֵין יָדוּעַ אִם קוֹדֵם שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה, ולא הועילה השחיטה, אוֹ אַחַר שְׁחִיטָה נִשְׁמְטָה, ושחיטתו כשרה, זֶה הָיָה מַעֲשֵׂה, וְאָמְרוּ, כָּל סָפֵק בִּשְׁחִיטָה, פְּסוּלָה.
שְׁמוּטָה וּשְׁחוּטָה – נמצאה הגרגרת, והיינו הקנה, שמוט ממקום חיבורו ושחוט כראוי, כְּשֵׁרָה, והטעם לכך, לפי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוּטָה שֶׁתֵּעָשֶׂה שְׁחוּטָה, פֵּירוּשׁ, באופן שֶׁהַגַּרְגֶּרֶת עַצְמָהּ נִמְצֵאת שְׁמוּטָה וּשְׁחוּטָה, ואם היתה נשמטת קודם השחיטה, כיון שהיתה שמוטה ומדלדלת לכאן ולכאן לא היתה נחתכת כראוי, וכיון שאנו רואים שהיא חתוכה כראוי, זהו סימן שנשמטה לאחר השחיטה, וכשרה. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אין לסמוך על כלל זה, אלא יָבִיא בְּהֵמָה אַחֶרֶת, וְיַקִּיף – וידמה את השחיטות זו לזו, כי אין דומה חיתוך הקנה כשהוא מחובר לבהמה לחיתוכו כשהוא שמוט ומתדלדל, ורק אם החתכים דומים זה לזה, כשרה. רַב נַחְמָן אָמַר, לֹא אֲמָרָן כלל זה, ששחיטת הקנה מוכיחה שנשמטה רק לאחר מכן, אֶלָּא שֶׁלֹּא תָּפַס השוחט בְּסִימָנִין וְשָׁחַט, שאז בהכרח היתה הגרגרת נשמטת ולא נחתכת כראוי, אֲבָל אם תָּפַס בְּסִימָנִין וְשָׁחַט, הרי זו טְרֵפָה, כיון שבדרך זו של תפיסת הסימנים אֶפְשָׁר גם לִשְׁמוּטָה שֶׁתִּשָּׁחֵט, שהרי הוא תופס את הסימנים בידו שלא ישמטו בשעת השחיטה, וכיון שיתכן שנשמט הקנה קודם השחיטה, הרי זו טריפה.
גַּרְסִינָן בְּפֶרֶק מְפַנִּין (שבת קכח:), אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי מַאן דְשָׁחִיט [-מי שבא לשחוט] תַּרְנְגוֹלֶת, לִכְבְּשִׁינְהוּ לְכַּרְעָא בְּאַרְעָא – יכבוש את רגלי התרנגולת וידחקם בקרקע, אִי נַמִּי נִידְלִינְהוּ – או יגביה את התרנגולת כולה באויר, שאם לא יעשה כן, יש לחשוש דִּילְמָא מַקְהֶה לְהוּ לְטוֹפְרֵיהּ בְּאַרְעָא – שמא ינעץ צפרניו בקרקע, וְעָקַר לְהוּ לַסִּימָנִין – ויעקור לעצמו את הסימנים, שישמטו ממקומם, ולא תועיל בו שחיטה.
שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוְּרִידִין'. אָמַר רַב חִסְדָּא, לֹא לַכֹּל – לא בכל בעלי החיים הנשחטים אָמַר רַבִּי יְהוּדָה דין זה, שיש צורך לשחוט את הורידים, אֶלָּא לְעוֹף בלבד, והטעם לכך, הוֹאִיל וְלפעמים צוֹלֵהוּ כּוּלוֹ כְּאַחַת, ולכן צריך להוציא ממנו תחילה את כל דמו על ידי חיתוך הורידים, אֲבָל בְּהֵמָה, הוֹאִיל וּמְנַתְּחָהּ – חותכה תחילה אֵבֶר אֵבֶר, הרי בחיתוך זה כבר יצא כל הדם, ולֹא צָרִיךְ לחתוך את הורידים בזמן השחיטה.
תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ – שנינו בברייתא כדבריו דְּרַב חִסְדָּא, שָׁחַט שְׁנֵי חֲצָאֵי סִימָנִין, אפילו בָּעוֹף, הגם שדי לו בשחיטת סימן אחד, פְּסוּלָה, כיון ששחיטת שני חצאי סימנים אינה נחשבת כשחיטת סימן אחד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּבְהֵמָה, שיש צורך בשחיטת שני הסימנים, שאין די בשחיטת שני חצאי סימנים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בָּעוֹף, אינו כשר עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט אֶת הַוֵּשֶׁט וּשְׁנֵי וְרִידִין, הרי שנאמרו דברי רבי יהודה דוקא בעוף, ואף במשנתו יש לפרש כן, וכדברי רבחסדא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְרִידִין אלו שבעוף, לְרַבִּי יְהוּדָה, אין צורך שישחטם בדוקא, אלא מְנַקְבָן – יכול הוא לנקב את הורידים, וַאֲפִילוּ בְּקוֹץ, בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, כדי להוציא את דמם, וּכְשֵׁרִין. מבררת הגמרא, אם אכן כל הצורך בחיתוך או ניקוב הורידים הוא כדי להוציא את הדם, וּמַאי שְׁנָא – מדוע יש צורך לעשות כן דוקא בזמן השחיטה, ולא לאחר מכן, ומבארת, בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, הוֹאִיל וְדַם חַמִּים הוּא – הדם עדיין חם, וְנָפִיק – יוצא הוא מהורידים החתוכים, אבל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה, קָרִיר – כבר מתקרר הדם, וְלֹא נָפֵיק – ואינו יוצא.
משנה
הַשּׁוֹחֵט שְׁנֵי רָאשִׁין של שתי בהמות כְּאֶחָד, שְׁחִיטָתוֹ כְשֵׁרָה [וכתבה המשנה לשון דיעבד, כיון שמדובר כאן גם בשחיטת קדשים, ובזה אסור לכתחילה לשחוט שתי בהמות יחד]. שְׁנַיִם אוֹחֲזִין בַּסַּכִּין וְשׁוֹחֲטִין בהמה אחת של חולין, אפילו לכתחילה, אֲפִלּוּ אֶחָד אוחז לְמַעְלָה – בקת הסכין, וְאֶחָד לְמַטָּה – בקצה החד של הסכין, שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הַשּׁוֹחֵט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שונים בצואר הבהמה, כָּשֵׁר, ואף אם שחט במקום אחד את הקנה ובמקום אחר את הושט [והיינו באופן שאם נצרף את כל החיתוכים כאילו היו במקום אחד, יהיה רוב שני הסימנים שחוט]. ממשיך רב יהודה ואומר, כִּי אַמְרִיתָה קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – אך כשאמרתי הלכה זו לפני שמואל, אָמַר לִי שאין הדין כן, אלא בָּעִינַן – יש צורך בשְׁחִיטָה מְפוֹרַעַת – גלויה, שתהא ניכרת כל השחיטה במקום אחד, וְלֵיכָּא – ובאופן זה אין הדבר מתקיים, שהרי לא ניכרת השחיטה במקום אחד. פוסק הרי"ף, וְהִלְכְתָא כְּרַב, שניתן לשחוט בכמה מקומות, דְּקַיְימָא לָן – שהרי מקובל בידינו שהִילְכְתָא כְּרַב בְּאִסּוּרֵי – בנידונים השייכים לאיסור והיתר. וְעוֹד ראיה שהלכה כרב, דְּהַהוּא תּוֹרָא – שהרי היה מעשה בשור אחד, דְאִישְׁתַּחוּט – שנשחט בִּשְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, עָאל [-בא] רַב יִצְחָק, וְשָׁקַל מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי מִינֵּיהּ – מהחלק המשובח שבו. ואָמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לרב יצחק, לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ בכך שלקחת מבשרו של שור זה שנשחט בכמה מקומות, שמִשְׁנָתֵנוּ האומרת שאם היו שנים אוחזין בסכין ושוחטין שחיטתם כשרה, אין זה דוקא כששניהם אחזו בסכין אחת, אלא אפילו בִּשְׁנֵי סַכִּינִים וּשְׁנֵי בְּנֵי אָדָם, שכל אחד שחט במקום אחר בצואר הבהמה, מכל מקום שחיטתם כשרה.
וְכֵן שְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּמַסְרֵק, שאין שיני המסרק שוים, כך שוחט וחוזר ומעקם כלפי מטה, וחוזר ושוחט ומעקם שוב [כעין זה: ^^^^], וּשְׁחִיטָה הָעֲשׂוּיָה כְּקוּלְמוּס – באלכסון, כְּשֵׁרָה.
