וְאִם יָשַׁב [-ננעץ] לָהּ לבהמה קוֹץ בָּוֶשֶׁט, אף שעתה אין הקוץ יוצא מהצד החיצוני של הושט, מכל מקום חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא הִבְרִיא, פֵּירוּשׁ, דִּילְמָא – שמא בתחילה נָפַק לְבָּרָא – יצא הקוץ לחוץ, ונמצא שניקב הושט בנקב מפולש, ונטרפה הבהמה, ואף שעתה אין הנקב ניכר, הרי היא בחשש טריפה. אֲבָל אם נִמְצָא קוֹץ בָּוֶשֶׁט, ואינו נעוץ בעור של הושט, אלא מונח שם, אֵין חוֹשְׁשִׁין שמא נטרפה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דכָּל הָנֵי עִיזֵּי בָּרַיְיתָּא – כל העיזים הגדלות בחוץ, בשדות [ואינן עיזים ביתיות], קוֹצֵי אַכְלָן – הרי הן אוכלות קוצים, ואין כל חסרון בכך שנמצא קוץ אחד שנשאר לאחר השחיטה בושט.
תּוּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט – אותו חלק בושט הקרוב ללחי הבהמה, שאין זה מקום הראוי לשחיטה, שֶׁנִּיקַּב אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, הרי זו טְרֵפָה, ואַף עַל גַּב דְּלָאו מְקוֹם שְׁחִיטָה הוּא. והֵי נִיהוּ – היכן הוא מקומו של תּוּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שאינו ראוי לשחיטה, רַב בֵּיבָי בַּר אַבַּיֵּי אָמַר, כָּל שֶׁחוֹתְכוֹ וְעוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, והיינו שאותו מקום הוא רך ואף לאחר שחותכים אותו נשאר כפי שהיה, זֶהוּ תּוּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט, ואילו כָּל מקום שֶׁחוֹתְכוֹ וְמחמת שהוא קשה כָּוַוץ – הוא מתכווץ, שדפנות הושט מתכווצים לכיוון חלל הושט, וסותמים את הנקב, זֶהוּ וֶשֶׁט עַצְמוֹ, הראוי לשחיטה [אמנם לענין נקב אין חילוק ביניהם, וכפי שהתבאר שהנקב פוסל בין בושט ובין בתורבץ הושט]. רַבִּי יוֹנָה אָמַר בשם רַבִּי זֵירָא, תורבץ הושט הוא מַבְלַעְתָּא – מקום בית הבליעה. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעורו של אותו מקום, אָמַר רַב אַוְיָא, פָּחוֹת מִשְעוֹרְתָּא – פחות מאורך גרעין שעורה, וְעָדִיף מֵחִטְתָּא – ויותר מאורך גרעין חטה. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא מהו המקום בושט הראוי לשחיטה, לְמַעְלָה, דְּלֹא חָזֵי לִשְׁחִיטָה, בְּוֶשֶׁט עַד כַּמָּה – החלק העליון של הושט, לכיוון הראש, והוא תורבץ הושט, שזהו מקום שאינו ראוי לשחיטה, מהו שיעורו, אָמַר רַב נַחְמָן, עַד כְּדֵי תְּפִיסַת יָד, וּפַּרְשֵׁי לָהּ רַבָּנָן – ופירשו חכמים שיעור זה, שזהו מקום שיש בו כְּדֵי שֶׁיִּתְפּוֹס בִּשְׁנֵי אֶצְבְּעוֹתָיו. ושיעור הושט לְמַטָּה, לכיוון הגוף, עַד כַּמָּה הוּא מָקוֹם הראוי לשְׁחִיטָה, אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר רַבָּה בַּר אַבָּהוּ, עַד כְּדֵי שֶׁיַשְׂעִיר וֶשֶׁט – שיהיו שם שערות מרובות, פֵּירוּשׁ 'יַשְׂעִיר', דְּקָאֵי פִּרְצֵי פִּרְצֵי – שיהא השיער גדל פרצים פרצים, דְּדַמְיָא לִכְרֵיסָא – בדומה לשיער שעל הכרס.
וְשיעור המקום הראוי לשחיטה בַּקָנֶה, קַיְמָא לָן דְּמָקוֹם שְׁחִיטָה הוא מֵשִׁפּוּי כּוֹבַע וּלְמַטָּה – מהקצה העליון והצר של הקנה, שנראה ככובע [כיון שמשם ומטה מתרחב הקנה], עַד המקום בקנה שהוא כנגד כַּנְפֵי הָרֵיאָה הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהִיא הָעֶלְיוֹנָה כְּשֶׁמַּעֲמִידָהּ הַטַּבָּח, כלומר, כנגד מקום אונות הריאה הקרובות לראש, שכאשר הטבח תולה את הבהמה ורגליה למעלה היא הריאה התחתונה, וכשמעמידה כדרכה היא הריאה העליונה, וּבִלְבַד – ובתנאי שֶׁלֹּא יֶאֶנוֹס אוֹתָהּ אדם אַחֵר, וְלֹא תֶּאֶנוֹס הִיא [-הבהמה] אֶת עַצְמָהּ, כְּלוֹמַר, שֶׁלֹּא תִּמְשֹׁוךְ הבהמה את צַוָּארָהּ הַרְבֵּה בְּאוֹנֵס, ולא ימשוך אדם אחר את צוארה בחוזקה, אֶלָּא כְּפי שֶׁהִיא מוֹשֶׁכֶת צַוָּארָהּ כְּדַרְכָּהּ וְתִרְעֶה, זֶהוּ מְקוֹם שְׁחִיטָה.
אָמַר רַב נַחְמָן, אָמַר שְׁמוּאֵל, תּוּרְבַּץ הַוֵּשֶׁט שֶׁנִּיטַּל בְּרוּבּוֹ מִלְּחִי הבהמה, כָּשֵׁר. וְדַוְקָא באופן דְאִיפְרוּק אִיפְרוּקֵי – שהתפרק תורבץ הושט מהבהמה במקום הלחי בלבד, ונשארו הסימנים עצמם ראויים לשחיטה, אֲבָל אִידַלְדֵל אִידַלְדוּלֵי – אם מה שנשאר הוא מדולדל לכאן ולכאן, שזהו סימן שפירקוהו בכח, אוֹ אִיקְפַּל אִיקְפּוּלֵי – או שהתקפל תורבץ הושט, שבאופנים אלו נפרד הושט כולו מהקנה, ואין המקום ראוי עתה לשחיטה (כסף משנה), לֹא. ומביאה הגמרא ראיה לכך שאם הדלדל תורבץ הושט הבהמה הרי זו טריפה, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, סִימָנִין שֶׁנִדַלְדְלוּ בְּרוּבָּן, הרי זו טְרֵפָה.
שנינו במשנה בין הטריפות, 'וּפְסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת', והיינו שנפסק הקנה. תַּנָּא בברייתא, פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת שהיא טריפה היינו באופן שנפסקה בְּרוּבָּהּ. מבררת הגמרא, וְכַמָּה הוא שיעור רוּבָּה, ומביאה בזה הגמרא מחלוקת, רַב אָמַר, רוֹב עָבְיָהּ של הגרגרת, ומשערים את הגרגרת יחד עם עובי הדפנות שלה, וכיון שבצד העליון עובי הדפנות הוא יותר מהצד התחתון, נמצא שאם התחיל החיתוך מלמעלה, אף שעדיין לא נחתך רוב חלל הקנה, כבר נחתך רוב העובי כשמשערים את עובי הדפנות יחד עם החלל, וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים בשם רב שהשיעור המטריף הוא בנפסק רוֹב חֲלָלָה של הגרגרת. וְהִלְכְתָא, שרק אם נפסק רוֹב חֲלָלָה הרי זו טריפה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא פְּסוּקַת הַגַּרְגֶּרֶת – מעשה בבהמה שנפסקה הגרגרת שלה, דְּאָתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב – שהובאה לפני רב, יָתִיב וּבָדִיק לָהּ – ישב רב ובדק אם נפסקה הגרגרת בְּרוֹב עָבְיָהּ. אָמְרוּ לֵיהּ רַב כַּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב, הרי לִמַּדְתָּנוּ רַבֵּינוּ שכדי להטריפה יש צורך שתיפסק הגרגרת בְּרוֹב חֲלָלָהּ. שָׁדְרָהּ – שלח רב את הבהמה לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, בָּדְקָהּ רבה בר בר חנה בְּרוֹב חֲלָלָה, וראה שלא נפסקה עדיין ברוב חללה, וְאֲכְשְׁרָהּ – והכשירה, וְזָבַן מִינָּהּ [בִּשְׂרָא] בִּתְלֵיסָר [אִסְתְּרֵי] פְּשִׁיטֵי – וקנה בשר מאותה בהמה בשווי שלש עשרה סלעים. תמהה הגמרא על הנהגתו של רבה בר בר חנה, וְהֵיכִי עָבִיד הֲכִי – כיצד עשה כן, להתיר את הבהמה לאחר שנאסרה על ידי רב, וְהַתַּנְיָא בברייתא, חָכָם שֶׁטִּמֵּא בהוראתו, אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְטַהֵר בהוראתו, וכן אם אָסַר, אֵין חֲבֵירוֹ רַשַּׁאי לְהַתִּיר. מתרצת הגמרא, שַׁאנִי הָכָא – שונה הדבר במעשה זה, דְּרַב נַמִּי – שגם רב עצמו עדיין לֹא אָסַר, כיון שעדיין לא בדקה היטב, אלא כשהתחיל לבודקה ברוב עוביה מיד אמרו לו תלמידיו שיש לבודקה ברוב חללה, ושלחה לרבה בר בר חנה. ממשיכה הגמרא ומקשה, וְכֵיוָן דְּאוֹרֵי בָּהּ חָכָם – וכיון שהיתה זו בהמה שהוצרכה להוראת חכם כדי להתירה, הֵיכִי אָכִיל מִינָּהּ – כיצד אכל ממנה רבה בר בר חנה, וְהָכְתִיב – והרי כך נאמר בספר יחזקאל 'לֹא בָּא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל', וביארו חכמים שאין הכוונה לפיגול ממש, שהוא איסור גמור, אלא כוונת יחזקאל לומר שלֹא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם, הגם שהיתה הוראתו להיתר. מתרצת הגמרא, הָנֵי מִילֵּי – דין זה, שראוי לאדם שלא לאכול מבהמה שהורה בה חכם, היינו במִלְּתָא דִסְבָרָא – בדבר התלוי בסברא, שיתכן שהחכם טעה בסברתו, ולכן ראוי שלא לאכול מבשרה של בהמה זו, ואילו במעשה זה, רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אַגְמָרֵיהּ סָמַךְ – סמך על מה שלמד וקיבל מרבו, שרק אם נפסק רוב חלל הגרגרת הרי זו טריפה.
