הגמרא ממשיכה לדון בטריפות שבריאה: אָמַר רַב כַּהֲנָא, ריאה שנראית כְּכַבְדָא – כמו כבד, כְּשֵׁרָה. אך אם היא נראית כְּבִשְׂרָא – כמו בשר, טְרֵפָה. וְסִימָנֵיךְ – וסימן לדבר, הפסוק 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה'.
אָמַר רַב חֲמָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא, רֵיאָה שנראית כְּעֵין כְּשׁוּתָא – כירק ששמו 'כישות', שהוא ירוק, אך אינו ירוק כעשבים, כְּעֵין מוֹרִיקָא – כצבע הכרכום, כְּעֵין בֵּיעֲתָא – כצבע חלמון הביצה, הרי זו טְרֵפָה. תמהה הגמרא, וְאֶלָּא לפי זה, מה שאמרנו לעיל שריאה יְרוּקָּה כְּשֵׁרָה, מִדְּרַבִּי נָתָן, הֵיכִי מַשְׁכַּחַת לָהּ – באיזה אופן שייך דין זה, והרי הירוקה ככישות טריפה. מתרצת הגמרא, האופן שהכשירו ריאה ירוקה היינו כשהיא ירוקה כְּכַרְתִּי.
אָמַר רָבִינָא, אָטוּם בָּרֵיאָה – אם יש בריאה מקום אטום שכאשר מנפחים אותה אותו מקום אינו מתנפח, מַיְיתִינָן סַכִּינָא וְקַרְעִינָן לָהּ – מביאים סכין וקורעים את הריאה, ובודקים את אותו מקום שאינו מתנפח, אִי זהו מֵחֲמַת מוּגְלָא שיש שם, כְּשֵׁרָה. וְאִי לֹא – ואם אין שם מוגלא, מוֹתְבִינָן עֲלָהּ – מניחים באותו מקום גִילָא – קש, אוֹ רוֹקָא – רוק, אוֹ גַּדְפָא – נוצה, ומנפחים את הריאה, אִי מְבַצְבְּצָא – אם אותו דבר שהניחו שם מתנדנד מחמת הניפוח, הרי זו ראיה שנכנס לשם אויר, וכְּשֵׁרָה, וְאִי לֹא, הרי זו טְרֵפָה.
[דינים אלו כבר הובאו בדברי הרי"ף לעיל] אָמַר רַב יוֹסֵף, קְרוּם שֶׁעָלָה מֵחֲמַת מַכָּה בָּרֵיאָה, כלומר, ריאה שניקבה, ועלה קרום באותו מקום וסתם את הנקב, אֵינוֹ קְרוּם – אינו נחשב סתימה המועילה, והבהמה טריפה.
וְאָמַר רַב יוֹסֵף, הַאי רֵיאָה דְּאָוְושָׁא – ריאה שכאשר מנפחים אותה נשמע קול הברה, וזהו סימן שניקב הקרום הפנימי של הריאה, אך אין ידוע אם ניקב גם הקרום החיצוני או לא, אִי יַדְעִינָן מֵהֵיכָא אֲוְשָׁא – אם ניכר מהיכן יוצא אותו קול הברה, מוֹתְבִינָן עֲלָהּ – מניחים באותו מקום גִילָא אוֹ רוֹקָא אוֹ גַּדְפָא – קש או רוק או נוצה, אִי מְבַצְבְּצָא – אם הם מתנדנדים מעט, הרי זה סימן שגם הקרום העליון נקוב כנגד הנקב שבקרום התחתון, והרי זו טְרֵפָה, וְאִי לֹא – אם אינם מתנדנדים כלל, הרי זה סימן שהנקב הוא רק בקרום התחתון ולא בקרום העליון, והרי זו כְּשֵׁרָה. וְאִי לֹא יַדְעִינָן מֵהֵיכָא אֲוְשָׁא – ואם אין ניכר מהיכן יוצא אותו קול הברה, ומתוך כך אין ידוע היכן הוא הנקב שבקרום התחתון, ולא ניתן לבדוק אם כנגדו יש נקב גם בקרום העליון, מַיְיתִינָן מַשִׁיכְלָתָא דְמַלְיָא מַיָּא פְּשׁוּרֵי – מביאים כלי מלא במים פושרים, וּמוֹתְבִינָן לָהּ בְּגַוָוהּ – ומושיבים את הריאה בתוך הכלי, ומוסיפה הגמרא, חֲמִימֵי חַמִימֵי לֹא – אין בודקים את הריאה במים חמים, מִשּׁוּם דְמִיכַּוְוצֵי לָהּ – כיון שהמים החמים מכווצים את העור של הריאה, ומתוך כך גם אם היה שם נקב הרי הוא נסתם ואינו ניכר. קְרִירֵי קְרִירֵי לֹא – וכן אין לבודקה במים קרים, מִשּׁוּם דִמְטַרְשֵׁי לָהּ – כיון שמים אלו מקשים את הריאה, וגם אם היה נקב רק בקרום התחתון, נבקע גם הקרום העליון, מחמת שהוא דק באותו מקום, והמים הקרים מקשים אותו, אֶלָּא בַּדְקִינָן לָהּ בִּפְּשׁוּרֵי – בודקים את הריאה במים פושרים, אִי מְבַצְבְּצָא – אם המים מתנועעים מחמת האויר היוצא מהריאה דרך הנקב, הרי זו טְרֵפָה. וְאִי לֹא, הרי זו כְּשֵׁרָה, כיון שזהו סימן לכך דְתַּתָּאָה אִינְקִיב – רק הקרום הפנימי ניקב, ואילו עִילָּאָה לֹא אִינְקִיב – ואילו הקרום החיצוני, העליון, נשאר שלם, וְהַאי דְּאָוְושָׁא – ומה שהריאה משמיעה קול אוושא, זִיקָא דְּבֵינִי בֵּינִי הִיא – זו רוח שנכנסה בין הקרום הפנימי לחיצוני, וּכְשֵׁרָה.
אָמַר עוּלָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רֵיאָה שֶׁנִּשְׁפְּכָה כְּקִיתוֹן – ריאה שכל החלק הפנימי שלה נימוח, והרי הוא נשפך בתוכה מצד לצד, כְּשֵׁרָה. אָמַר רָבָא, וְהוּא – ודין זה הוא בתנאי דְּקָיְימֵי סִימְפּוֹנָהָא – שהסימפונות של הריאה, והיינו הקנים החלולים שבתוך הריאה, עדיין קיימים. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַשִׁי לְרָבָא, הֵיכִי עַבְדִּינָן – כיצד ניתן לבדוק ולדעת בבירור שלא נימוח גם אחד מהסמפונות. השיב לו רבא, מַיְיתִינָן צָעֵא דְקוּנְיָא – מביאים כלי של חרס המצופה בעופרת, שניתן לראות היטב כל מה שיש בתוכו, וְשַׁפְכִינָן לָהּ בְּגַוָוהּ – ושופכים בתוכו את כל מה שיש בריאה שנימוחה, אִי אִית בָּהּ שׁוּרַיְיקֵי חִיוַארֵי – אם נמצא בכלי חוטים לבנים, הרי זה סימן שנימוחו גם הסימפונות, והרי זו טְרֵפָה, וְאִי לֹא – אך אם לא נמצאו בה חוטים אלו, הרי זו כְּשֵׁרָה.
אָמַר רַב נַחְמָן, רֵיאָה שֶׁנִימוֹקָה – התרוקנה מאליה במקצתה, ואף שאינה נשפכת כקיתון, מכל מקום באותו מקום אין כלום, וּקְרוּם שֶׁלָּהּ עדיין קַיָּים, כְּשֵׁרָה. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, רֵיאָה שֶׁנִימוֹקָה וּקְרוּם שֶׁלָּהּ קַיָּים, אֲפִילוּ מַחֲזֶקֶת רְבִיעִית – אפילו אם באותו מקום שהתרוקן יש שיעור של רביעית לוג, הרי זו כְּשֵׁרָה.
נִיטְלָה שַׁלְפּוּחִית [-בית הרחם] שֶׁלָּהּ, כְּשֵׁרָה.
הִתְּלִיעַ הַכָּבֵד שֶׁלָּהּ, זֶה הָיָה מַעֲשֵׂה, וְעָלוּ בְּנֵי אַסְיָא שָׁלֹשׁ רְגָלִים לְיַבְנֶה, לשאול את הסנהדרין שישבו שם, וּבָרֶגֶל הַשְּׁלִישִׁי הֶתִּירוּהָ לָהֶם, ואפילו אם התליע במקום המחובר למרה, ובמקום חיותה, כיון שסוף הכבד להבריא.
אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, רֵיאָה הַסְּמוּכָה לְדוֹפֶן – אם נדבקה הריאה לצלעות הבהמה, ולכאורה זו ראיה שהיה שם פצע שהגליד והדביק את הריאה אל הצלע, אֵין חוֹשְׁשִׁים לָהּ – אין חוששים שמא הריאה ניקבה והעלתה קרום והיא טריפה, אלא אומרים שמן הסתם היה פצע בצלע, וכשהגליד הפצע שבצלע הדביק אליו את הריאה. אבל אם הֶעֶלְתָה הריאה צְמָחִים – אבעבועות דקות, מסביב למקום הדבוק לצלע, חוֹשְׁשִׁין לָהּ, כיון שזו ראיה שהפצע היה בריאה. מַר יְהוּדָה מִשְּׁמֵיהּ דְאַבִימִי אָמַר, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – בין אם העלתה צמחים ובין אם לא העלתה, חוֹשְׁשִׁין לָהּ. מבררת הגמרא, ובאופנים אלו שחוששים שמא הפצע היה בריאה, הֵיכִי עַבְדִּינָן – כיצד ניתן לבדוק זאת, ומבארת, מַיְיתִינָן סַכִּינָא חַרִיפָא דְחָלִישׁ פּוּמֵיהּ – מביאים סכין חד שפיו מחודד ודק, וּמְפַרְקִינָן לָהּ מִדּוֹפֶן – ומפרקים את הריאה מהצלע שהיא דבוקה בו, ונזהרים שהסכין לא תנקב את הריאה כעת, ובודקים, אִי אִיכָּא מַכָּה בַּדּוֹפֶן – אם מוצאים שיש פצע בצלע, תַּלִינָן בַּדּוֹפֶן – תולים שהפצע היה רק בצלע, ובריאה לא היה כל חסרון, אלא שנדבקה הריאה לפצע של הדופן בשעה שהגליד, (ונפחינן לה אי לא מפקא זיקא מחמת דופן הוא) וּכְשֵׁרָה. וְאִי לֵיכָּא מַכָּה בַּדּוֹפֶן – אך אם אין כל פצע בצלע, מֵחֲמַת רֵיאָה הִיא – אנו אומרים שהריאה היא שניקבה ונדבקה לצלע, וְאַף עַל גַּב דְּלֹא מַפְּקָא זִיקָא – ואף שעתה אין הריאה מוציאה רוח כשמנפחים אותה, הרי זו טְרֵפָה, כיון שהקרום הוא שסותמה כעת, וסתימת קרום אינה מועילה להכשיר את הריאה.
תמהה הגמרא, וּמִי אָמַר רַב נַחְמָן הֲכִי – וכי אמר רב נחמן דין זה, של ריאה הסמוכה לדופן, שמשמע ממנה שאם אכן ידוע בבירור שהנקב היה בריאה ונדבקה לדופן, הרי זו טריפה, וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מַנְיוּמִי, אָמַר רַב נַחְמָן, רֵיאָה שֶׁנִּיקְּבָה, וְדוֹפֶן סוֹתַּמְתָּה – והצלע של הבהמה סותמת את הנקב, כְּשֵׁרָה.
מתרצת הגמרא, לֹא קַּשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בדברי רב נחמן, אלא אם היו הנקב והסתימה בְּמָקוֹם רְבִיעתָא – במקום שבו הריאה והצלע סמוכים תמיד וגדלים יחד, כְּשֵׁרָה, כיון שתמיד יסתם הנקב על ידי הצלע, וְשֶׁלֹּא בְּמָקוֹם רְבִיעתָא, אלא במקום אחר שבריאה, חַיְישִׁינָן לָהּ, כיון שאף אם עתה הצלע דבוקה סותמת את הנקב, עתידה היא להתפרק מהריאה, ויחזור להיות שם נקב, וטריפה. מבררת הגמרא, וְהֵיכָא – והיכן הוא 'מָקוֹם רְבִיעתָא', ומבארת, מָקוֹם חִיתּוּכָא דְאוּנֵי, סמוך לצואר. אָמַר רָבִינָא, דין זה שאמר רב נחמן, שאם ניקבה הריאה ונסתם הנקב על ידי הצלע הרי זו כשרה, וְהוּא – זהו בתנאי דְסָבִיךְ בְּבִישְׂרָא – שהריאה נסבכת ונאחזת בבשר שבין הצלעות, שסתימה זו נשארת קיימת לעולם, אֲבָל אִי לֹא סָבִיךְ בְּבִישְׂרָא, אלא דבוקה הריאה לעצם של הצלע, אין דיבוק זה נשאר לעולם, וטְרֵפָה, דְּהָא נְקוּבָה הִיא – שהרי זו ריאה נקובה, ואין סתימתה מכשירתה.
