כפי שהתבאר, לגבי מחט הנמצאת בכבד יש חילוק בדרך מציאתה, שאם צידה החד כלפי פנים, שאז היא טריפה, ואם צידה החד כלפי חוץ היא כשרה, מקשה הגמרא, וּמַאי שְׁנָא – במה שונה דין זה מִדין מַּחַט שֶׁנִּמְצֵאת בְּעוֹבִי בֵּית הַכּוֹסוֹת, ו'בית הכוסות' הוא מקום בסוף הכרס של הבהמה הנראה כצורת כוס, ויש לו דפנות כפולות הדבוקות זו בזו, (מִצַּד אֶחָד כְּשֵׁירָה), שאם נמצאה מחט תחובה בדופן הפנימית, ולא ניקבה את הדופן החיצונית, כשרה, כיון שהדופן השניה מגינה עליה, ורק אם ניקבה בשתי הדפנות הרי היא טריפה, דְּלֹא אַמְרִינָן – ששם אין אומרים שיש לבדוק את אופן מציאת המחט, אִי קוֹפָא לְבַּר אִי קוֹפָא לְגַו – האם הצד העבה של המחט פונה לפנים בית הכוסות או שהוא פונה כלפי חוץ, כפי שחילקנו לגבי כבד, והרי אף כאן היה ראוי לומר שגם אם ניקבה רק דופן אחת, אם החוד של המחט הוא בתוך חלל בית הכוסות, זהו סימן שנכנסה המחט מבחוץ, ונקבה את הושט או את הכרס או את המעיים הדקים, ונכנסה לבית הכוסות, ולכן חודה פונה כלפי פנים, וחלקה העבה כלפי חוץ, שאם לא כן, אלא נכנסה דרך מאכל הבהמה לתוך בית הכוסות, אם כן כיצד יתכן שהצד העבה שלה ניקב את הדופן של בית הכוסות, והוא הפונה כלפי חוץ, והרי התבאר לגבי כבד שאין קוף המחט יכול לנקב את אברי הבהמה.
מתרצת הגמרא, אָמְרֵי – אמרו בני הישיבה בביאור החילוק, הָתָם – שם, בבית הכוסות, כֵּיוָן דְּאִיכָּא – כיון שיש שם אוֹכְלִין וּמַשְׁקִין, אֵימוּר – אנו אומרים שיתכן שאוֹכְלִין [וּמַשְׁקִין] דְחָקוּהָ – דחקו את המחט, עד שאפילו הצד העבה שלה נקב את דופן בית הכוסות, וכיון שניקב רק הדופן הפנימי ולא החיצוני, הרי זו כשירה.
וּמַחְטָא דְּאִישְׁתַּכַח בְּסִימְפּוֹנָא רַבָּה דְּכַבְדָא – ואם נמצאה מחט בסמפון הגדול שבכבד, והיינו בסמפון המחבר את הקנה אל הכבד, כְּשֵׁרָה, כיון שאנו אומרים שנכנסה המחט דרך הקנה עד לאותו סמפון, שהרי לא ניקב הכבד [והוא הדין אם נמצאה מחט בסמפון הגדול שבריאה, ומאותו טעם].
הַהוּא קַשְׁיָתָא דְּאִישְׁתְּכַח בִּמְרַרְתָּא – מעשה שנמצא גלעין של תמר במרה, אָמַר רַב אַשִׁי, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כשלמדנו בבית מדרשו של רב כהנא, אַמְרִינָן בדין זה, הָא וַדַּאי דֶּרֶךְ סִימְפּוֹנָא נָקַט וַאֲתָאִי – בודאי נכנס גלעין זה דרך הסמפון של הקנה, ואין חוששים שמא נכנס דרך הושט, ונקב את הושט ויצא לחלל הגוף, ונקב את המרה ונכנס לתוכה, כיון שגלעין התמר אינו חד כל כך ואינו עשוי לנקב את האברים הפנימיים כך. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נְפַק – גם אם כעת אנו מנסים להוציא את הגלעין דרך הסמפון של המרה, ואי אפשר להוציאו משם מחמת דוחק המקום, ולכאורה זו ראיה שלא נכנס משם, אין זו ראיה, אֵימוּר – כיון שאנו אומרים, מִירְבַּל הוּא דִרְבִילָא בֵּיהּ – גלעין זה שהה זמן רב בבהמה, ומתוך הילוכה והתנענעותה ימים רבים, נדחק לאט לאט עד שנכנס כולו לתוך המרה, בפתח צר שעתה אינו יכול לצאת משם. מוסיפה הגמרא, וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה הוא דוקא בגלעין דְּדִיקְלָא – של דקל, והיינו של תמר, אֲבָל בגלעין דְזֵיתָא – של זית, מִיבְזַע בָזַע – הוא חד ויכול לנקב את הושט ואת המרה, והרי זו טריפה [ואף על פי שלגבי מחט הנמצאת בכבד או בריאה אנו אומרים שנכנסה דרך הסמפון הגדול של הריאה, ואינה טריפה, מאחר ואיננו רואים שום נקב, מכל מקום במרה מחמירים יותר, או כיון שהגלעין של הזית גס ועבה ואין דרכו לעבור בסמפונות (תוספות), או כיון שעור המרה דק, ואף אם נכנס הגלעין של הזית דרך הקנה, חוששים שמא לאחר שנכנס למרה ניקב אותה, והרי היא טריפה (ר"ן)].
אִינְקְבָא רֵיאָה הֵיכָא דְמִשְׁמְשָׁא יָדָא דְטַבָּחָא – אם ניקבה הריאה במקום שיד הטבח ממשמשת בו, תַּלְיָא בִּידָא דְטַבָּח אוֹ לֹא תַּלְיָא – האם תולים שנעשה הנקב על ידי יד הטבח וכשרה או שאין תולים זאת ביד הטבח וטריפה, רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר, תַּלְיָא – תולים שאירע הדבר מחמת הטבח, וּמַר זוּטְרָא בַּר רַב מָרִי אָמַר, לֹא תַּלְיָא – אין תולים בזה, והרי היא טריפה. וְהִלְכְתָא תַּלְיָא – וההלכה היא שתולים שאירע כן על ידי הטבח, וכשירה. דְּהָא תַּלְיָא בִּזְאֵב – שהרי מצאנו דין כעין זה לגבי זאב, שאם הוא נטל בני מעיים של בהמה, והחזירם כשהם נקובים, אין מטריפים את הבהמה, אלא אומרים שנקבים אלו הם משיניו של הזאב, ואין חוששים שמא היה שם נקב קודם לכן, ונקב הזאב בשיניו באותו מקום שהיה קודם לכן נקב, והוא הדין כאן, שתולים שאירע הנקב על ידי משמוש ידו של הטבח.
מוּרְנָא – אם נמצאה תולעת שהיתה בריאה, וניקבה את הריאה ויצאה ממנה, ואין ידוע אם יצאה קודם שחיטה והרי זו טריפה, או שיצאה עתה, לאחר שחיטה, פְּלִיגֵי בָּהּ – נחלקו בדינה אַבָּא יוֹסֵי בַּר בִּיסָא וְרַבָּנָן, חַד מהם אָמַר, תולים שקוֹדֶם שְׁחִיטָה פָּרִישׁ – פרשה התולעת, והרי זו טריפה, וְחַד מהם אָמַר, תולים שאַחַר שְׁחִיטָה פָּרִישׁ. וְהִילְכְתָא – וההלכה היא כדעת האומר שאַחַר שְׁחִיטָה פָּרִישׁ, וכשרה.
