אָמַר רַב נַחְמָן, בֵּית הָרֶחֶם – עגל שנולד היום ועבר דרך בית הרחם, אף שאמו הקשתה בלידתה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם חשש רִיסּוּק אֵיבָרִים.
וְאָמַר רַב נַחְמָן, בֵּית הַמִּטְבָּחַיִם, בו מפילים את הבהמה לארץ לפני ששוחטים אותה, אפילו אפם הפילוה ממקום גבוה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם חשש רִיסּוּק אֵיבָרִים.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא תּוֹרָא – מעשה בשור אחד, דְּנָפַל בבית המטבחיים לפני שחיטתו, וְאִישְׁתָּמַע קַל גְנִיחוּתֵיהּ – ונשמע קול גניחתו כשנפל, עָאל [-הלך] רַב יִצְחָק בַּר שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, וְשָׁקַל מִשׁוּפְרֵי שׁוּפְרֵי מִינֵּיהּ – נטל מהחלק המשובח שבבשר אותו שור, אָמְרֵי לֵיהּ רַבָּנָן – שאלו אותו בני הישיבה, לֹא חַיִישׁ מַר – האם אינך חושש מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵיבָרִים. אָמַר לְהוּ השיב להם רב יצחק, הֲכִי [-כך] אָמַר רַב, שור הנופל, אינו נופל בבת אחת, אלא צִפָּרְנָיו נוֹעֵץ בַּקַרְקַע, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָאָרֶץ, וכיון שכך אין אבריו מתרסקים.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, הִכָּה את הבהמה עַל רֹאשָׁהּ, וְהָלְכָה לָהּ המכה כְּלַפֵּי זְנָבָהּ, אוֹ שהכה אותה עַל גַּבֵּי זְנָבָהּ וְהָלְכָה לָהּ המכה כְּלַפֵּי רֹאשָׁהּ, וַאֲפִילוּ היתה ההכאה כְּנֶגֶד כָּל הַשִּׁדְרָה, אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִיסּוּק אֵיבָרִים, והטעם לכך, כיון שכאשר המכה מתפשטת על פני כל הגוף אינה חזקה כל כך, ואינה יכולה לרסק את אבריה של הבהמה, וְאִי שָׁלִים חוּטְרָא אַפַּלְגֵיהּ דְחַרְצֵיהּ – אך אם השלים המקל את מכתו במקצת השדרה, כיון שכל כח המכה נמצא במקום אחד, חַיְישִׁינָן – חוששים לריסוק איברים וְאִי מַחְיֵיהּ אַפַּסְקֵיהּ – ואם הכה אותה לרוחבה, שכח המכה נמצא במקום אחד, אִי נַמִּי מַחְיֵיהּ לְאָרְכָּהּ – או אפילו אם הכה אותה לאורכה, וְאִית בָּהּ קִיטְרֵי בְּחוּטְרָא – אך זהו מקל שיש בו בליטות, ואינו חלק, חַיְישִׁינָן – חוששים לריסוק איברים.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בכל אותם אופנים שהתבאר לעיל שחוששים בהם לריסוק איברים, יש להמתין עשרים וארבע שעות לפני ששוחטים אותה, ולאחר שנשחטה צריכה בדיקה שלא התרסקו אבריה [אך אם שחטוה מיד, אין בדיקה מועילה בה, והרי היא טריפה], אבל אם הבהמה עָמְדָה מעצמה [ולא שהעמידוה], אֵינָהּ צְרִיכָה המתנה של מֵעֵת לְעֵת [-עשרים וארבע שעות], אלא ניתן לשחוט אותה מיד, אֲבָל צְרִיכָה בְּדִיקָה לאחר שחיטה. ואם הבהמה הָלְכָה, אֵינָהּ צְרִיכָה אפילו בְּדִיקָה, כיון שאם היו מתרסקים אבריה בנפילה זו, לא היתה יכולה ללכת, וְכֵן הֲלָכָה.
וּנְפוּלָה – בהמה שנפלה, באופנים שֶּׁאָמְרוּ שהיא צְרִיכָה בְּדִיקָה, היינו שיבדקוה לאחר השחיטה כְּנֶגֶד כָּל הֶחָלָל של גופה כּוּלוֹ, לבדוק שאין שם אבר שהתרסק, אֲבָל בְּסִימָנִים [-קנה וושט] אֵינָה צְרִיכָה בְּדִיקָה, דְּסִימָנִין קָשִׁין הֵן אֵצֶל נְפִילָה, ואינם מתרסקים.
אָמר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, עוֹף שֶׁנֶּחְבָּט – הופל בכח עַל פְּנֵי הַמַּיִם, כֵּיוָן שֶׁשָּׁט עַל פְּנֵי הַמַּיִם אורך של מְלֹא קוֹמָתוֹ, דַּיּוֹ – די בכך כדי להכשירו [בדומה לבהמה שהלכה, שזו ראיה שאינה טריפה]. וְלֹא אֲמָרָן – לא אמרנו דין זה, שכאשר העוף שט על פני המים זו ראיה שאבריו שלמים, אֶלָּא כששט בנהר מִמַּטָּה לְמַעְלָה, נגד כיוון זרימת המים, אֲבָל כששט מִלְמַעְלָה לְמַטָּה אין זו ראיה, אֵימוּר – שהרי יש לומר מַיָּא אַשְׁפִּילוּ – זרם המים של הנהר השפילו והוליכו מלמעלה למטה, וְאִי מַיָּא קַיְימֵי – ואם המים עומדים במקומם, כמו אגמים, לֵית לָן בָּהּ – אין הבדל בכיוון זרימת המים, ואפילו מלמעלה למטה זו ראיה שהעוף כשר. וְאִי שָׁדָא צִיבֵי – ואם מוטלים קליפות עצים על פני הנהר, וְקַדְמֵיהּ – והעוף קידם אותו בגופו, אִיהוּ קָא מַסְגֵי – הרי זו ראיה שהוא המוליך את עצמו, וַאפילו אם היה זה בנהר, ואפילו מלמעלה למטה, שָׂרֵי – העוף מותר.
