שנינו במשנה בין הטריפות, 'וּדְרוּסַת הַזְּאֵב', וכפי שהתבאר במשנה, הארס שבצפרני הזאב ושאר החיות הטורפות מטריף את הבהמה הנדרסת. הגמרא מבארת מי הם בעלי החיים המטריפים בדריסתם: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, בִּבְהֵמָה הנדרסת, מִן הַזְּאֵב וּלְמַעְלָה – כל חיה שהיא כמו זאב או גדולה ממנו, שדרסה בהמה, נעשית הבהמה טריפה, אך חיה הקטנה מזאב, אין לה ארס חזק המטריף את הבהמה. בְּעוֹפוֹת הנדרסים, מִן הַנֵּץ וּלְמַעְלָה נעשה העוף הנדרס טריפה. וְאִיבַּעְיָא לָן – והסתפקו בני הישיבה, הָא דְּאָמַר רַב 'בִּבְהֵמָה מִן הַזְּאֵב וּלְמַעְלָה', לְמִעוּטֵי מַאי – איזו חיה טורפת בא רב למעט, וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא היא שבא רב לְמִעוּטֵי חָתוּל, דְּלֵית לֵיהּ לֶחָתוּל דְּרִיסָה בִּבְהֵמָה דַּקָּה. וְדין זה שאין לחתול דריסה, היינו דַוְקָא בִּגְדוֹלִים דבִּבְהֵמָה דַּקָּה, אֲבָל בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, שהם קטנים שבבהמה דקה, אַף לֶחָתוּל יֵשׁ דְּרִיסָה, וְכָל שֶׁכֵּן בְּעוֹפוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לחתול דְּרִיסָה. וּנְמִיָּה, כְּחָתוּל דָּמִי – דינה כחתול.
וּבַבְּהֵמָה גַּסָּה שנדרסה, קָיְמָא לָן כְּרַבִּי יְהוּדָה שרק דרוסת הארי נטרפת בבהמה גסה, ולא דרוסת הזאב, והטעם שההלכה כדבריו, כיון דִּמְפָרֵשׁ את דִּבְרֵי חֲכָמִים הוּא, וְאֵינוֹ חוֹלֵק עליהם, הִילְכָּךְ הדין הוא כדבריו, שאֵין לִזְאֵב דְּרִיסָה בִּבְהֵמָה גַּסָּה.
וְחוּלְדָה, יֵשׁ לָהּ דְּרִיסָה בְּעוֹפוֹת, וְאֵין לָהּ דְּרִיסָה בִּגְדָיִים וּטְלָאִים.
וְנֵץ, יֵשׁ לוֹ דְּרִיסָה בְּעוֹפוֹת, וַאֲפִילוּ בִּדְרַב מִינֵּיהּ – ואפילו בעוף גדול ממנו.
שְׁאָר עוֹפוֹת טְמֵאִים, בִּדְכַּוָותֲיְיהוּ – בעופות הדומים להם, אִית לְהוּ [-יש להם] דְּרִיסָה. בִּדְרַב מִינַּיְיהוּ – אך בעופות הגדולים מהם, לֵית לְהוּ [-אין להם] דְּרִיסָה. וּדְרוּסַת הַנֵּץ בִּגְדָיִים וּטְלָאִים, הדבר תלוי, אם אִינְקִיב לְבֵית חָלָל – ניקב בשרם עד לחלל גופם, פְּסוּלָה, כיון שכאשר הארס נכנס לתוך הגוף הרי הוא מזיק יותר, או כיון שחוששים שמא ניקב אחד האברים הפנימיים, שנעשית בכך טריפה, אֲבָל אִי לֹא אִינְקִיב לְבֵית חָלָל, כְּשֵׁרָה.
שׁוּעָל, אִיתְּמַר – יש מי שאומר דְּאִית לֵיהּ [-שיש לו] דְּרִיסָה, וְאִיתְּמַר – ויש מי שאומר דְּלֵית לֵיהּ [-שאין לו] דְּרִיסָה, וּסְפֵיקָא דְאִיסוּרָא לְחוּמְרָא, וְאִית לֵיהּ דְּרִיסָה.
אָמַר רַב יוֹסֵף, נַקִיטִינָן – כך מקובל בידינו, שאֵין דְּרִיסָה לְכֶּלֶב כָּל עִיקָּר, כיון שאין לו ארס כלל.
אָמַר אַבַּיֵּי, נַקִיטִינָן, אֵין דְּרִיסָה לְהָנֵי דְדַרְסֵי – גם אותם בעלי חיים שיש בהם דין דריסה, אין דריסתם אוסרת אֶלָּא בְּיַד [-ברגל הקדמית], לְאַפּוֹקֵי רֶגֶל – למעט דריסה ברגל האחורית, דְּלֹא – שאינה מטריפה. וְאֵין דְּרִיסָה אֶלָּא בְּצִפּוֹרֶן, לְאַפּוֹקֵי שֵׁן – למעט אופן שדרסה בשיניה, דְּלֹא – שאין זו דריסה המטריפה, עַד דְמִינְקִיב לְחָלָל שֶׁלָּהּ – עד שתינקוב בשיניה עד לחלל גופה של הבהמה הנדרסת.
וְאֵין דְּרִיסָה אֶלָּא מִדַּעַת – בכוונה, לְאַפּוֹקֵי שֶׁלֹּא מִדַּעַת – למעט אופן שדרסה שלא בכוונה, כגון שנפלה על גבי בהמה ומתוך כך ננעצו בה צפרניה, דְּלֹא – שאין זו דריסה המטריפה.
וְאֵין דְּרִיסָה אוסרת אֶלָּא מֵחַיִּים – בחיי הדורסת, לְאַפּוֹקֵי – למעט אופן שדרסה לְאַחַר מִיתָה, דְּלֹא. תמהה על כך הגמרא, הָשַׁתָּא – עתה, אפילו דריסה בחיי הבהמה, אם נעשתה שֶׁלֹּא מִדַּעַת, אָמַרְתָּ לֹא – התבאר שאין זו דריסה האוסרת, לְאַחַר מִיתָה מִבַּעֲיָא – וכי יש צורך להשמיענו שדריסה לאחר מיתה אינה אוסרת, והרי הדבר פשוט, שהרי לא תיתכן כוונה לאחר מיתה. מתרצת הגמרא, לֹא צְרִיכָא – לא הוצרכו להשמיענו דין זה, אלא כְּגוֹן שֶׁדָּרְסָה מדעת, וּמִקַּמֵּי דְלִישְׁקְלֵיהּ לִסְחוּפֵיהּ – וקודם שהוציאה את צפרניה הנעוצות בבהמה הנדרסת, קַטְלֵיהּ – הרגו את הבהמה הדורסת, ועל זה אמרו שאין זו דריסה האוסרת, וְהָא קָא מַשְׁמַע לָן – ודבר זה השמיעו לנו בהלכה זו, דְּלֵיכָּא לִדְרִיסָה אֶלָּא לְבַסּוֹף – שאין הדריסה אוסרת בנעיצת הצפרניים, אלא בסוף, בעת הוצאתם מהגוף, והטעם לכך, דְזִיהַרָא – כיון שאת הארס, בַּהֲדֵי דְּשָׁקֵיל לִסְחוּפֵיהּ – בזמן הוצאת הצפרניים מהגוף הוּא דְּשָׁדֵי – הוא מטיל את הארס, ולכן אם נהרג קודם שהוציא את הצפרניים, אין הבהמה הנדרסת נטרפת, וכשרה.
