וַאֲרִי שֶׁנִּכְנַס לְבֵין הַשְּׁוָרִים, וְנִמְצֵאת צִפּוֹרֶן תחובה בְּגַבּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֵן [-מהשוורים], חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא אֲרִי דְרָסוֹ והטריפו. וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא לְמֵימַר בְּכֹתֶל נִתְחַכֵּךְ אותו שור ונתחבה הצפורן בגבו [ובאופן זה אינו טריפה, וכפי שהתבאר לעיל שאין דריסה מטריפה אלא כשעשה כן הדורס בכוונה ובחייו], מכל מקום כֵּיוָן דְּקַיְימָא לָן דְּחוֹשְׁשִׁין לְסָפֵק דְרוּסָה, הרי אף אופן זה נחשב כספק דרוסה, ואָסוּר. ומביא הרי"ף את עיקר הנידון של ספק דרוסה, דְּאִיתְמַר – שהרי נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, רַב אָמַר, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְסָפֵק דְרוּסָה, וּשְׁמוּאֵל אָמַר, חוֹשְׁשִׁין לספק דרוסה, ומבארת הגמרא את מחלוקתם, דְּכוּלֵּי עָלְמָא – לדברי הכל, אם יש לנו ספק בדורס, סָפֵק כַּלְבָּא סָפֵק שׁוּנְרָא – שיש לנו ספק אם הוא כלב או חתול, אֵימוּר כַּלְבָּא – אנו אומרים שאולי זהו כלב, והבהמה כשרה [וכפי שהתבאר לעיל שאין דריסה בכלב]. וכן אם זהו סָפֵק עָאל סָפֵק לֹא עָאל – ספק אם נכנס הדורס למקום הבהמות או שלא נכנס כלל, אֵימוּר לֹא עָאל – אנו אומרים שלא נכנס, ואין חשש דריסה. עָאל וְאֵיתִיב בֵּינַיְיהוּ – ובאופן שנכנס הדורס והתיישב בין הבהמות, הוּא שָׁתִיק וְאִינְהוּ שַׁתְּקֵי – הדורס שתק והבהמות שתקו, ולא נשמעו קולות מריבה ביניהם, אֵימָא שְׁלָמָא הוּא דְעָבוּד – אנו אומרים שהשלימו ביניהם לפי שעה, כפי שמצוי גם אצל חיות טורפות שלפעמים הן נעשות בנות תרבות ליד בני אדם ואינן מזיקות, וכולן כשרות. קָטַע רֵישָׁא דְּחַד מִינַּיְיהוּ – אם חתך הדורס את ראשה של אחת הבהמות, אֵימוּר – אנו אומרים שמן הסתם נַיָּח רוּגְזֵיהּ – נח רוגזו של הדורס בכך, ולא דרס בהמות נוספות. הוּא צוֹוֵחַ וְאִינְהוּ מְקַרְקְרָן – אם הטורף צווח והבהמות גועות וצועקות, אֵימוּר, בִּעוּתֵי הוּא דְמַבְעִתֵּי אַהֲדָדֵי – מבהילים הם זה את זה, כלומר, כשם שהן נבהלות ממנו, כך הוא נבהל מהם ולכן כולם צועקים, ולא דרס אחת מהן. כִּי פְּלִיגֵי – ומחלוקתם של רב ושמואל היא באופן דְּאִיהוּ [-הטורף] שָׁתִיק – שותק, ואין קולו נשמע, וְאִינְהוּ מְקַרְקְרָן – והבהמות גועות וצועקות, מַר סָבַר – שמואל סובר, הטעם לשתיקתו ולצעקותיהם הוא כיון דאַזוּקֵי מַזִּיק לְהוּ, ומן הסתם דרס אחת מהן, וּמַר סָבַר – ואילו רב סובר, מֵחֲמַת בִּעַתּוּתֵיהּ הוּא דִמְקַרְקְרָן לַהֲדָדֵי – מחמת בהלתם מהטורף הם צועקות זו לזו, אך אין חוששים לדריסה. אָמַר אַמֵימָר, הִילְכְתָא – כך היא ההלכה במחלוקת זו, שחוֹשְׁשִׁין לְסָפֵק דְרוּסָה, וכשמואל. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר, הָא דְּרַב מַאי – מדוע אינך חושש לדעת רב בנידון זה. אָמַר לֵיהּ – השיב לו אמימר, לֹא שְׁמִיעַ לִי – לא שמעתי את דבריו בענין זה, כְּלוֹמַר, אין הכוונה שלא שמעם ממש, אלא לֹא סְבִירָא לִי – איני סובר כדבריו, אלא הלכה כשמואל, שחוששים לספק דרוסה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה, הַהוּא בַּר אַוְזָא דַּהֲוָה בֵּי רַב אַשִׁי – מעשה בברווז שהיה אצל רב אשי, עַאל וְאָזַל לְבֵי קַנְיָא – הלך ונכנס לבין הקנים, נְפַק וְאָתָא כַּד מְמַסְמֵס קוּעֵיהּ דְמָא – ויצא משם ובא כשצוארו מלוכלך בדם, והסתפקו האם נדרס על ידי חיה ונטרף או לא, אָמַר רַב אַשִׁי, לָאו מִי אַמְרִינָן הָתָם – האם לא אמרנו שם, לגבי מחלוקת רב ושמואל, סָפֵק כַּלְבָּא סָפֵק שׁוּנְרָא – שאם יש ספק אם הדורס היה כלב או חתול, אֵימוּר כַּלְבָּא – אנו אומרים שהיה זה כלב, שאין דריסתו מטריפה, הָכָא נַמֵּי אַמְרִינָן – ואף כאן יש לנו לומר כן, סָפֵק קַנְיָא סָפֵק שׁוּנְרָא – ספק אם נשרט מהקנים שהיה ביניהם, ספק חתול דרסו, אֵימוּר קַנְיָא – יש לנו לומר שנשרט מהקנים, וכשר.
אָמַר רַב יְהוּדָה, 'דְרוּסָה' זו שֶׁאָמְרוּ שהיא טריפה, אינה נאסרת עַד שֶׁיַּאֲדִים הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם. ואם נִתְמַסְמֵס הַבָּשָׂר שכנגד בני המעיים, שנימוק אותו בשר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ אֵינוֹ, ואם זהו מקום שכאשר הוא חסר הבהמה טריפה, כגון צומת הגידין, הרי זו טריפה. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – באיזה אופן נחשב הבשר כנִתְמַסְמֵס, ומבארת, אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, כָּל שֶּׁהָרוֹפֵא גוֹרְדוֹ וּמַעֲמִידוֹ עַל בָּשָׂר חַי, כלומר, בשר כזה שאם היה הרופא רוצה לרפא את המקום היה גוררו ומשאיר את הבשר החי שתחתיו, זהו בשר ממוסמס שנחשב כמי שאינו קיים.
אָמַר רַב שִׁימִי, כִּי הֲוִינָן בֵּי רַב כַּהֲנָא – כאשר היינו לומדים אצל רב כהנא, כִּדְמַיְיתוּ רֵיאָה לְקַמָּן – כשהיו מביאים לפנינו ריאה לבודקה, וּמוֹתְבִינָן לָהּ – והיינו 'מושיבים' אותה במקומה, וַהֲוָה יָתְבָה שַׁפִּיר – הרי היא 'יושבת' היטב, ונראית כשלימה, וְכַד הֲוָה מַדְלִינָן לָהּ – אך כאשר מגביהים ותולים אותה, הֲוָה מִיתְּלְחָא – היתה מתפרקת וְנָפְלָה תִּילְחֵי תִּילְחֵי – ונופלים ממנה חתיכות חתיכות, הֲוָה טָרִיפְנָא לָהּ – היינו מטריפים אותה, מִכח דבריו דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, שכל בשר כזה שנתמסמס הרי הוא כמי שאינו, וכיון שריאה שנחסרת טריפה, אף ריאה כזו נחשבת כחסירה, וטריפה.
אָמַר רַב נַחְמָן, בְּאופן שנתחב קוֹץ בבהמה, אינה טריפה עַד שֶׁתִּנָּקֵב לְחָלָל הגוף, שיכול הקוץ לנקוב את האברים הפנימיים, שנקיבתם מטריפה את הבהמה. בִּדְרוּסָה על ידי בעל חיים, עַד שֶׁיַּאֲדִים הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם. ומביאה הגמרא נוסח אחר בדברי רב נחמן, רַב זְבִיד, מָתְנֵי הֲכִי – שונה כך את דברי רב נחמן, כפי שהובא לעיל, ואילו רַב כַּהֲנָא, מָתְנֵי – שונה את דברי רב נחמן בנוסח אחר, בִּדְרוּסָה עַד שֶׁיַּאֲדִים הַבָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם, ובזה אינו חולק על רב זביד, אך הוא מוסיף על כך, וּבְסִימָנִין – אם היתה הדריסה בסימנים, והיינו בקנה וושט, מִשֶׁיַאֲדִימוּ סִימָנִים עַצְמָן, אבל אם האדים הבשר שכנגד הסימנים אין זו טריפה. וְסִימָנִים – ובאופן שהיתה הדריסה בסימנים, בֵּין בוֶשֶׁט ובֵּין בקָנֶה, דְרִיסָתָן אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, שאם האדימו אפילו מעט, הרי זו טריפה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דזִיהֲרָא – הארס שבצפרני הדורס, מִיקְלָא קָלִי – הרי הוא כשורף את מקומו, והרי זה כאילו ניקבו הסימנים, שזו טריפה.
יָתִיב [-ישב] רַב יִצְחָק בְּרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר מַרְתָּא, קַמֵּיהּ [-לפניו] דְּרַב נַחְמָן, וְיָתֵיב וְקָאָמַר – והיה יושב ואומר דין זה, דְרוּסָה שֶׁאָמְרוּ חכמים שהיא טריפה, צְרִיכָה בְּדִיקָה לאחר שנשחטה כְּנֶגֶד כָּל הֶחָלָל, והיינו במקום האיברים הפנימיים, אך אין צורך לבדוק את שאר המקומות, כמו הצואר והירכיים. אָמַר לֵיהּ רב נחמן, הָאֱלֹהִים [-לשון שבועה], מוֹרֶה בָּהּ רַב – היה רב מורה בדרוסה, שיש לבודקה מִכַּפָא דְמוֹחָא עַד אַטְמָא – מגולגולת המוח ועד הירך, כלומר, כל גופה צריך בדיקה, ואם נמצאה שלימה מכל מיני הטריפות, ולא נראה בה רושם הדריסה כלל [והיינו שלא האדים הבשר בשום מקום כנגד בני המעיים, ולא נימוק הבשר, ולא האדימו הסימנים], הרי זו כשרה.
