שנינו במשנה, 'נָפְלָה לָאוֹר וְנֶחְמְּרוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ [-אבריה הפנימיים, ובגמרא יבואר אילו הם], אִם יְרוּקִּין פְּסוּלָה, וְאִם אֲדוּמִין כְּשֵׁרָה'. רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, שִׁיעוּר יְרוּקָתָן מחמת האור, כְּשִׁיעוּר נְקִיבָתָן, כלומר, מַה נְקִיבָתָן מטריפה אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, אַף יְרוּקָתָן מחמת האור מטריפה אפילו בְּמַשֶּׁהוּ.
בְּעָא מִינֵּיהּ [-שאל ממנו] רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אם נמצא שהוֹרִיקָה כָּבֵד – נעשה הכבד ירוק באותו מקום שהוא כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם, מַהוּ – מה דינו של עוף זה. אָמַר לֵיהּ רבי יהושע בן לוי, טְרֵפָה. אָמַר לֵיהּ – חזר רבי יוסי ושאלו, וְלֹא יְהֵא אֶלָּא נִיטְלָה – והרי אפילו אם נחשיב זאת כאילו ניטל אותו מקום שהוריק, הרי היא כשרה, שהרי שנינו במשנה שאם ניטל הכבד ונשאר ממנו כל שהוא, כשרה. אָמַר רָבָא, כֵּיוָן שֶׁהוֹרִיקָה הכבד כְּנֶגֶד בְּנֵי מֵעַיִם, בְּיָדוּעַ [-הרי זה סימן לכך] שֶּׁנָּפְלָה לָאוּר, וְנֶחְמְּרוּ [-התחממו והתכווצו] בְּנֵי מֵעֶיהָ, וּמחמת כן היא טְרֵפָה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּא דְּהָוֵי בֵּי [-מעשה בתרנגולת שהיתה אצל] רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, אָתָא לְקַמֵּיהּ [-ובא לפניו] דְּרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר, ובני מעיה יְרוּקִּין הָווּ, וְאֲכְשְׁרָהּ – והכשירה רבי אלעזר הקפר. תמה רבי יהושע בן לוי ושאלו, וְהָא אֲנַן תְּנַן – והרי שנינו במשנתנו שאם היו יְרוּקִּין פְּסוּלָה. אָמַר לֵיהּ, לֹא אָמְרוּ דין זה שאם היו בני מעיה יְרוּקִּין פְּסוּלָה, אֶלָּא בְּלֶב וּבְקֻרְקְבָן וּבְכָבֵד, כלומר באברים אלו שדרכם להיות אדומים. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, בְּאֵלּוּ בְּנֵי מֵעַיִם אָמְרוּ שהירוק פוסל, בְּקֻרְקְבָן וּבְכָבֵד וּבְלֵב.
מעשה נוסף: הַהִיא תַּרְנְגוֹלְתָּא דַּהֲוָה בֵּי [-מעשה בתרנגולת שהיתה אצל] רַב יִצְחָק, אָתָא לְקַמֵּיהּ [-ובא לפניו] דְּרַבִּי אַבָּהוּ, ובני מעיה אֲדוּמִין הָווּ, וְטָרְפָה – הטריפה רבי אבהו. תמה רב יצחק ושאלו, וְהָא אֲנַן תְּנַן – והרי שנינו במשנתנו שאם היו בני המעיים אֲדוּמִין הרי אלו כְּשֵׁרִים. אָמַר לֵיהּ – השיב לו רבי אבהו, אברים שדרכם להיות אֲדוּמִין שֶׁהוֹרִיקוּ, וְכן אברים שדרכם להיות יְרוּקִּין, שֶׁהֶאֱדִימוּ, הרי זו טְרֵפָה, [לֹא אָמְרוּ במשנה אֲדוּמִּים כְּשֵׁרִים, אֶלָּא בְּלֶב וְקֻרְקְבָן וְכָבֵד, שדרכם להיות אדומים].
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר חִיָיא, אָמַר רַבִּי מָנִי, אברים שדרכם להיות יְרוּקִּין, כגון המעיים, שֶׁהֶאֱדִימוּ, וזהו לכאורה סימן שנטרף העוף, וּשְלָקָן – בישל אותם מעט, וְהוֹרִיקוּ – וחזרו למראה הראשון שלהם, הירוק, כְּשֵׁרָה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שאנו אומרים שהטעם שהאדימו בתחילה הוא כיון דקוּטְרָא עָיֵיל בְּהוּ – נכנס בהם העשן כשנפל העוף לאור, ועשן זה האדים אותם, ועתה על ידי השליקה הסתלק העשן וחזרו למראה הראשון. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אַף אֲנִי אוֹמֵר כעין זה, אותם איברים אֲדוּמִים שֶׁלֹּא הוֹרִיקוּ כשנפלה לאור, וּשְׁלָקָן, וְהוֹרִיקוּ, הרי זו טְרֵפָה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, דְאִגְלֵי בָּהַתְּתַיְיהוּ – כיון ש'התגלתה חרפתם', כלומר, התברר עתה על ידי השליקה שאכן נחמרו בני המעיים מחמת האור.
אָמַר רַב אַשִׁי, הִילְכָּךְ – ולכן, לֹא לֵיכוֹל אִינִישׁ אֶלָּא בִּשְׁלָקָא – לא יאכל האדם עוף שנפל לאור ולא ראה בו ריעותא אלא לאחר ששלק את האיברים הללו, כיון שהשליקה יכולה לברר אם הוא טריפה. דוחה זאת הגמרא, וְלֹא הִיא – אין הדבר כן, ומותר לאכול עוף זה ללא שליקת האיברים הללו, כיון דאַחְזוֹקֵי אִיסּוּרָא לֹא מַחְזְקִינַן – אין מחזיקים דבר באיסור, אם אין סיבה לחשוש לכך, וכל זמן שאין מראה פוסל באבריו, אין חוששים שמא נטרף.
שנינו במשנה, 'דְּרָסָהּ וּטְרָפָה בַּכֹּתֶל, אוֹ שֶׁרִצְּצַתָּה בְּהֵמָה וְהִיא מְפַרְכֶּסֶת, אִם שָׁהֲתָה מֵעֵת לְעֵת, וּשְׁחָטָהּ, כְּשֵׁרָה'. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי יַנַּאי, צְרִיכָה בְּדִיקָה, ורק אם נבדקה ונמצא שאין בה אחת מהטריפות, כשרה.
משנה
אֵלּוּ כְשֵׁרוֹת בָּעוֹף, נִקְּבָה הַגַּרְגֶּרֶת [-קנה הנשימה] אוֹ שֶׁנִּסְדְּקָה, ולא נחתך רוב רוחב הקנה, הִכְּתָה חוּלְדָּה עַל רֹאשָׁהּ במָקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ טְרֵפָה, כלומר, במקום שאינו כנגד המח ואין חשש שניקב קרום המח, נִקַּב הַזֶּפֶק, אך אם ניטל לגמרי הרי היא טריפה. רַבִּי אוֹמֵר, אֲפִלּוּ נִטַּל הזפק לגמרי, כשרה. יָצְאוּ בְנֵי מֵעֶיהָ, וְלֹא נִקְּבוּ [אמנם אם החזירם למקומם כשהם מהופכים, הרי היא טריפה]. נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ מהברך ולמטה, או אפילו למעלה מהברך, אם לא יצאה העצם לחוץ, נִשְׁתַּבְּרוּ גַפֶּיהָ – עצמות הכנפיים, וְכן אם נִמְרְטוּ כְנָפֶיהָ – הנוצות הגדולות שעל גופה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם נִטְּלָה הַנּוֹצָה, והיינו הנוצה הדקה [פלומה] הסמוכה לבשרה, שאין בה קנים, פְּסוּלָה – טריפה, כיון שהיא נחשבת כ'גלודה' בבהמה, שהופשט עורה.
