אָמַר רַב הוּנָא, כָּל בעל חיים שֶּׁאֵין בּוֹ עֶצֶם, אֵין מִתְקַיֵּם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. מבארת הגמרא מה יש ללמוד מכלל זה: אָמַר רַב פָּפָּא, שְּׁמַע מִינָהּ – יש ללמוד מִדבריו דְּרַב הוּנָא, הָא דְּאָמַר – שדין זה שאמר שְׁמוּאֵל, קִישׁוּת [-קישוא] שֶׁהִתְלִיעַ בְּאִיבֵיהָ – בעודה מחוברת, אֲסוּרָה התולעת באכילה, כיון שהקישוא מונח על הארץ, והתולעת היא בכלל (ויקרא יא מא) 'וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ', אבל אם התליע הקישוא אחרי שנתלש מהארץ, אין התולעת נאסרת עד שתשרוץ על הארץ, הָנֵי תַּמְרֵי דְכַּדָא – אותם תמרים הנמצאים בכד, והתליעו, בָּתַר תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא – לאחר שנים עשר חודשים, שַׁרְיָין – מותרים באכילה, והטעם לכך, דְּהָנֵי תּוֹלָעִים דְמִשְׁתַּכְּחֵי בְּהוּ – כיון שאותם תולעים שנמצאים בהם לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הַשְׁתָּא אִתְיְלִידוּ בְּהוּ – נוצרו בהם עתה, כשהם תלושים, שאינם נאסרים כל זמן שלא שרצו על הארץ, וְלֹא מֵהֲנָךְ דְּאִיתְלִיעוּ בָּהּ בְּאִיבֵיהּ נִינְהוּ – ואין הם מאותם שהתליעו כשהיו התמרים מחוברים, שהם אסורים באכילה, כיון שלא יתכן שהתקיימו תולעים אלו שנים עשר חודש.
תְּנַן הָתָם – שנינו במשנה (בכורות מ.) בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם, אוֹ שֶּׁאֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ רגלים, הֲרֵי זוֹ בַּעֲלַת מוּם, ומשמע מכך שזהו רק מום לגבי קרבן, אך אם היתה זו בהמת חולין היתה היא מותרת באכילה, אָמַר רַב הוּנָא, לֹא שָׁאנוּ דין זה של חָסֵר וְיַתִּיר אֶלָּא בַּיָּד [-ברגל הקדמית], אֲבָל בָּרֶגֶל, אם יש לה רגל יתירה או חסרה, טְרֵפָה נַמִּי הָוֵי – הרי היא טריפה גם לגבי בהמת חולין, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שכָּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמִי – כל אבר מיותר שבבהמה, דינו כאילו היה אותו אבר חסר, וכיון שאם נחתכה היד אינה טריפה, אף אם היתה חסרה מתחילת ברייתה, או שהיתה לה יד יתירה, אינה טריפה, אך כיון שאם נחתכה רגלה היתה טריפה, אף אם נולדה ללא רגל אחת, או שנולדה עם רגל יתירה, הרי זו טריפה.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהִיא חַיוּאתָא דְאִישְׁתַּכְּחוּ בָּהּ תַּרְתֵּין סַנְיָין דִיבֵי – מעשה בחיה שנמצאו בה מעיים כפולות, אַיְיתוּהָּ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא – הביאוה לפני רבינא, וְטָרְפָה – והטריפה, מִדְּרַב הוּנָא, דְּאָמַר רב הונא כָּל יָתֵר כְּנָטוּל דָּמִי, וכשם שאם היו חסרים לה מעיים היתה טריפה, כך אם יש לה מעיים יתירות, הרי היא טריפה. מוסיפה הגמרא, וְאִי שָׁפְכֵי לַהֲדָדֵי – ואם שני המעיים הללו שופכים מזה לזה, הרי זה כמעי אחד גדול, וכְּשֵׁרָה.
הַהִיא גוּבְתָא – מעשה בבהמה שהיה לה כמין חתיכת בשר יתירה דְּנָפְקָא מִבֵּי כַּסֵּי – שיצאה מבית הכוסות לְהוֹבְלִילָא – להמסס, סָבַר רַב אַשִׁי לְמִיטְרְפָהּ – היה רב אשי סבור שיש להטריפה, אָמַר לֵיהּ רַב הוּנָא, הָכִי [כך] אָמַר אַמֵימָר בַּר רַב (בְּרֵיהּ דְּרַב) אַוְיָא, הָנֵי עִיזֵּי בַּרְיָאתָא – אותם עיזי בר, הנמצאות במדבר, כּוּלְּהוּ הָכִי אִית לְהוּ – לכולם יש את אותו בשר יתר, ואין הבהמות נטרפות בכך.
הַהִיא גוּבְתָא דְּנַפְקָא מִבֵּי כַּסֵּי לִכְרֵיסָא – מעשה בבהמה שהיתה לה כמין חתיכת בשר היוצאת מבית הכוסות לכרס, סָבַר מַר בַּר רַב אַשִׁי לְאַכְשׁוּרָהּ, וכפי שהכשרנו באופן הקודם לגבי בשר היוצא מבית הכוסות להמסס. אָמַר לֵיהּ רַב הוֹשַׁעְיָא למר בר רב אשי, כּוּלְּהוּ בַּחֲדָא מַחֲתָּא מַחְתִּינְהוּ – וכי כל הדינים הללו שוים זה לזה [וכאילו הם נארגים יחד באריגה אחת], והרי אין הדבר כן, אלא הֵיכָא דְּאִיתְמַר אִיתְּמַר – במקום ששנינו שהדבר מותר, הרי הוא מותר, אך הֵיכָא דְּלֹא אִיתְּמַר – במקום שלא שנינו כן בפירוש, לֹא אִיתְּמַר, ואין להכשיר.
