פרק ד, משנה א: בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. הוֹצִיא אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד. חוֹתֵךְ מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, מֻתָּר בַּאֲכִילָה. מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת, אָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא גּוּפָהּ, אָסוּר. שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, מֻתָּר:
פרק ד, משנה א: להבנת משנתנו יש להקדים שתי הקדמות: א. בהמה שנשחטה, ונמצא עובר במעיה, הרי הוא מותר בשחיטת אמו, ואין בו מצוות שחיטה, שנאמר (דברים יד ו) 'וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ', ופתח הפסוק בלשון 'בהמה' ובהמשך הפסוק נאמר 'בבהמה', ודרשו זאת חכמים כאילו נאמר 'בהמה בבהמה', שאם נמצא בהמה בתוך בהמה, והיינו ולד במעי אמו, הרי הוא ניתר בשחיטת האם, והוא המכונה 'בן פקועה'. ב. נאמר בתורה (שמות כב ל) 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ', ומלשון 'בשר בשדה' דרשו חכמים שכל בשר שיצא חוץ למחיצתו, מקום שלגביו הוא כ'שדה', הרי הוא אסור באכילה, ובכלל זה עובר שהוציא את ידו או אחד מאבריו מרחם אמו קודם הלידה, ונשחטה האם קודם שנולד הולד, שאותו חלק שיצא ממקומו, אינו ניתר בשחיטת אמו, ודינו כטריפה [אבל אם אחר כך נולד כדרכו בחיי האם, ושחטו בפני עצמו, כולו מותר באכילה]. בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד [והוא הדין לסתם בהמה, אלא שבדרך כלל קורה כן כשהבהמה מקשה לילד], וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ, וְהֶחֱזִירָהּ, ואחר כך נשחטה האם, הולד כולו מֻתָּר בַּאֲכִילָה ללא שחיטה, כדין 'בן פקועה', אך האבר שיצא חוץ למחיצתו אסור באכילה כדין טריפה, ויש לחותכו ולהשליכו [ודין זה הוא בין אם החזיר את ידו ובין אם לא החזירה, אלא שאם החזירה, מקום החתך מותר באכילה. ואם לא החזירה, אף מקום החתך אסור].
הוֹצִיא הולד אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד, ואינו ניתר בשחיטת אמו, ואם נמצא מת במעי אמו, אסור באכילה. ואם נמצא חי, יש צורך לשוחטו בפני עצמו, ככל ולד. החוֹתֵךְ אברים מֵעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ, כדי להקל על לידתה, ונשארו העובר ואבריו החתוכים במעי האם בשעת שחיטתה, הרי הכל מֻתָּר בַּאֲכִילָה, כיון שלא יצא כלום חוץ למחיצתו, והותרו בשחיטת האם כדין בן פקועה.
הושיט ידו לחלל הבהמה וחתך מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת של הבהמה עצמה, שאינה נעשית טריפה בחיתוך אברים אלו [כמבואר לעיל (פ"ג מ"ב)] ואחר כך שחטה, אף על פי שנשארו האברים בתוכה בזמן השחיטה, אותו אבר שנחתך דינו כאבר מן החי, ואָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא חלק מגּוּפָהּ, וחתכו קודם השחיטה, אָסוּר, ואין השחיטה מתירתו. וכל מה שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, כגון העובר שבמעיה, אם לא יצא חוץ למחיצתו והיה כולו בגופה בעת השחיטה, מֻתָּר באכילה.
