משנה ו: בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ:
משנה ו: [כיון שהתבאר לעיל דינה של בן פקועה שנחתכה ידה בעת הלידה, מבארת עתה משנתנו שלגבי בהמה רגילה, יש מקרים שחיתוך הרגל עושה אותה טריפה:] בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ האחוריות, מִן הָאַרְכּוּבָה [-הברך] וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. אך אם נחתכה אחת מרגליה מִן הָאַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה – טריפה, האסורה באכילה. וְכֵן בהמה שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין – אותו מקום הסמוך לברך שהגידים מתחברים בו, אם ניטל, הרי זו טריפה.
נִשְׁבַּר הָעֶצֶם למטה מהארכובה, במקום שאינה נעשית טריפה, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, כלומר, שהבשר מכסה את רוב עוביו ורוב היקפו של מקום השבר, הרי נחשבת הרגל כחלק מהבהמה, ושְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ – מתירה גם אבר זה באכילה. וְאִם לָאו, שלא נשאר בשר בשיעור זה, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, אלא אף שהבהמה עצמה מותרת באכילה, מכל מקום אבר זה נאסר באכילה [כיון שהוא נחשב כאבר שהיה מנותק מהבהמה בחייה, ומעין איסור אבר מן החי].
