שנינו במשנה, 'חוֹתֵךְ מִן הָעוּבָּר שֶּׁבְּמֵעֶיהָ, אם לא יצא שום אבר מגופה קודם שנשחטה, ונשחטה כדין, הכל מֻתָּר בָּאֲכִילָה'. מבררת הגמרא, מְנָא לָן – מנין נלמד דין זה, ששחיטת הבהמה מתירה את העובר או את אבריו שבמעיה, דִּכְתִיב (דברים יד ו) 'וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ', ונדרש לשון הפסוק כאילו נאמר בו 'בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה', והיינו בהמה הנמצאת בתוך בהמה, ובא הכתוב לְרַבּוֹת אֶת הַוָּלָד שנמצא בתוך הבהמה, וְכן אִם חוֹתֵךְ מִמֶּנָּה אֵבֶר הנמצא בתוכה בעת השחיטה, שֶׁיְּהֵא מֻתָּר בָּאֲכִילָה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, הַשּׁוֹחֵט בְּהֵמָה, וְנִמְצֵאת בָּהּ דְּמוּת שֶׁל יוֹנָה, אֲסוּרָה בָּאֲכִילָה. מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, ומדוע אינה ניתרת בשחיטת הבהמה, כיון דבְעֵינָא פְרָסוֹת וְלֵיכָּא, כלומר, כיון שבפסוק המתיר את אכילת ה'בהמה בבהמה' נאמר 'שתי פרסות מעלת גרה בבהמה', משמע שרק אם נמצאה בתוך הבהמה הנשחטת בהמה שיש לה פרסות הרי היא כשרה, והתמעטה מכך דמות יונה שאין לה פרסות. תמהה הגמרא, אֶלָּא מֵעַתָּה, שיש צורך שלעובר שבמעי הבהמה יהיו פרסות, והיינו שפרסת רגלו סדוקה ונראית כשתים, אם נמצא עובר קָלוּט – שיש לו פרסה אחת, כמו בעל חיים טמא, בִּמְעֵי פָרָה, לִיתְּסַר – יהא אסור, והרי התבאר בגמרא שקלוט במעי פרה מותר באכילה. מתרצת הגמרא, הָא תַּנָּא דְבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל – הרי נשנתה ברייתא זו בבית מדרשו של רבי ישמעאל, בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי (אומר), יש לדרוש את הפסוק כאילו נאמר 'פַּרְסָה בִּבְהֵמָה תֹאכְלוּ', כיון שהוזכרה בפסוק זה גם לשון 'פרסה' ובא הכתוב ללמד שאפילו אם נמצא באותו עובר רק פרסה אחת, והיינו קלוט, הרי הוא מותר באכילה בשחיטת אמו.
גַּרְסִינָן בְּמסכת נִדָּה (כד.) בְּפֶרֶק הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה, אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו בבית המדרש, הַמַּפֶּלֶת בְּרִיָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שִׁדְרָאוֹת, רַב אָמַר, אם אירע כן בְּאִשָּׁה, אֵינוֹ נחשב וָלָד כלל, ואין אמו נטמאת טומאת לידה, ואם אירע כן בִּבְהֵמָה טהורה, הרי היא אֲסוּרָה בָּאֲכִילָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, אם אירע כן בִּבְהֵמָה הרי היא מוּתֶּרֶת בָּאֲכִילָה, וּבְאִשָּׁה הרי זה וָלָד, ואמו טמאה טומאת לידה. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַלְּגֵי – במה נחלקו רב ושמואל, ומבארת, בִּדְרַב חָנָן בַּר רָבָא קָא מִיפַלְּגֵי, דְּאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, נאמר בפסוק (דברים יד ז) 'אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה הַשְּׁסוּעָה', ולשון 'הַשְּׁסוּעָה' מתפרש על בְּרִיָּה זו שֶׁיֵּשׁ לָהּ שְׁנֵי גַּבִּין וּשְׁנֵי שְׁדֵרות, וכאילו היא בהמה אחת השסועה ומחולקת לשתי בהמות, רַב סָבַר, בְּרִיָּה בְּעַלְמָא לֵיכָּא – אין בעולם בריה כזו שיש לה שני גבין ושני שדראות, וּמִחְיָיא לֹא חַיֵּי מִכִי נָפֵיק לָאֲוִיר הָעוֹלָם – ואין בהמה כזו יכולה לחיות כלל לאחר שיצאה לאויר העולם, וְכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה – וכשלימד הקדוש ברוך הוא את משה רבינו הלכה זו, שבהמה כזו אסורה באכילה, בִּמְעֵי אִמּוֹ אַגְמְרֵיהּ – לימד כן על עובר במעי אמו, שנמצא לאחר שנשחטה האם, שאף הוא אסור באכילה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בְּרִיָּה בְּעַלְמָא אִיכָּא – יש בריה כזו בעולם, וּמִחְיָיא חַיֵּי – ויכולה היא לחיות, וְכִי אַגְמְרֵיהּ רַחֲמָנָא לְמֹשֶׁה – וכשלימד הקדוש ברוך הוא את משה רבינו הלכה זו, [בְּעַלְמָא] אַגְמְרֵיהּ – לימדו כן בבהמה שכבר נולדה, שהיא אסורה באכילה, אֲבָל בעודן בִּמְעֵי אִמָּן, שָׁרֵי – מותרת היא באכילה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון שיש לדרוש מהפסוק ש'כָּל שֶׁבַּבְּהֵמָה תֹאכְלוּ', כלומר, כל מה שנמצא בתוך הבהמה לאחר שחיטתה, ואפילו בהמה שסועה שכזו שלאחר לידתה היא אסורה באכילה, מכל מקום אם נמצאה בבהמה לאחר שחיטתה, הרי היא מותרת באכילה.
מבררת הגמרא את ההלכה במחלוקת זו: רַב יִרְמְיָה, סָבַר לְמֶיעֱבַד עוּבְדָא כְּוָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – היה סבור לנהוג בזה כשמואל, לגבי אשה שילדה ולד שכזה, ולומר שאמו טמאה טומאת לידה. אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, מַאי דַּעְתֵּיךְ – מהי דעתך בכך שפסקת כשמואל, לְחוּמְרָא – להחמיר על אמו ולומר שהיא טמאה טומאת לידה, הרי חוּמְרָא דְּאָתִי לִידֵי קוּלָּא הוּא – זו חומרא המביאה לידי קולא, דְּקָא יְהַבְתְּ לָהּ יְמֵי טֹהַר – שהרי אתה נותן לה ימי טוהר לאחר טומאת לידתה, שלשים ושלשה לזכר ושישים וששה לנקבה, שדמיה טהורים, אֶלָּא עָבֵיד כְּרַב – אלא עליך לפסוק הלכה כרב, שאין זה נחשב ולד ואין אמו טמאה טומאת לידה, כיון דְּקַיְימָא לָן – מקובל בידינו כלל זה, דהִילְכְתָא כְּרַב בְּאִסּוּרֵי, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.
