משנה
נאמר בתורה (שמות יג ב) 'קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא', ובכור בהמה טהורה הרי הוא קדוש מרגע לידתו, ואם הוא תמים, מצוה להקריבו בבית המקדש, אם הוא בעל מום, הרי הוא ניתן לכהן כמתנת כהונה, והוא חולין. ואם מת, הרי הוא אסור בהנאה ויש לקוברו. מְבַכֶּרֶת שֶׁהִיא מַּקְשָׁה לֵילֵד, כדי להקל מעליה את הלידה הרי הוא מְחַתֵּךְ אֵבֶר אֵבֶר – כל אבר היוצא ראשון, וכיון שעדיין לא נולד רובו אין בו עדיין קדושה, וּמַשְׁלִיךְ כל אבר בפני עצמו לַכְּלָבִים. אבל אם יָצָא רֻבּוֹ של הבכור בבת אחת, ולא חתכו קודם לכן, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר [ויש אומרים שגם אם חתכו קודם לכן לאיברים, אם לא האכילם לכלבים, ועתה לפנינו רוב הבכור, אף שהוא מחותך, הכל טעון קבורה]. וּבין אם יצא אבר אבר ובין אם יצא רובו כאחד, נִפְטְרָה הבהמה מִן הַבְּכוֹרָה, והולד הבא שיוולד לה אינו בכור.
המשנה מבארת עתה את פרטי דינו של 'בן פקועה', כלומר, ולד הנמצא במעי הבהמה לאחר שנשחטה כדין: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ עובר בֶּן שְׁמוֹנָה – לאחר שמונה חודשי עיבור, חַי, אוֹ שמצא בֶן תִּשְׁעָה חודשי עיבור שכבר מֵת, הרי הוא מותר בשחיטת אמו, קוֹרְעוֹ ללא שחיטה, ואפילו הַחֵלֶב שבו מותר באכילה, וּמוֹצִיא ממנו רק אֶת דָּמוֹ, כיון שדמו של בן פקועה אסור באכילה.
מָצָא בתוך הבהמה השחוטה בֶן תִּשְׁעָה חודשי עיבור חַי, כיון שהוא כבר ראוי ללידה אינו נפטר בשחיטת אמו, אלא טָעוּן שְׁחִיטָה בפני עצמו, ככל בהמה, וְחַיָּב – השוחטו באותו יום עובר מִשּׁוּם איסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד' (ויקרא כב כח), דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גם אם היה בן תשעה חודשים חי, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוֹ, כיון שהם סוברים שרק תשעת חודשי העיבור עם הלידה עצמה מחשיבות אותה לבהמה בפני עצמה, ולכן כל זמן שלא נולדה, ניתרת היא בשחיטת אמה. אמנם אם עמד על גבי הקרקע והלך, צריך הוא שחיטה מדרבנן, שמא יטעו ויסברו שמותר לאכול בהמה ללא שחיטה. אמנם רַבִּי שִׁמְעוֹן שְׁזוּרִי אוֹמֵר, ההיתר של בן פקועה הוא אֲפִלּוּ אם הוא כבר בֶן חָמֵשׁ שָׁנִים, וְהוּא חוֹרֵשׁ בַּשָּׂדֶה, שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהֲרַתּוֹ, ואינו צריך שחיטה אפילו מדרבנן, ואין חוששים שיטעו ויתירו גם בהמה אחרת לא שחיטה.
אמנם ההיתר של בן פקועה הוא רק כאשר אמו נשחטה כדין, אך אם קְרָעָהּ ללא שחיטה, וּמָצָא בָהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, הרי הוא טָעוּן שְׁחִיטָה לדברי הכל, לְפִי שֶׁלֹּא נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ, ואין לו היתר אלא בשחיטת עצמו. (ואין בו משום אותו ואת בנו):
גמרא
התבאר במשנה שנחלקו רבי מאיר וחכמים בדין בן פקועה שהוא בן תשעה חודשים חי, האם הוא ניתר בשחיטת אמו או לא, פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן – וההלכה היא כְּחֲכָמִים, דְּאָמְרֵי שאפילו בן תשעה חודשים חי שְׁחִיטַת אִמּוֹ מְטַהַרְתּוֹ, וְהוּא – ובתנאי שֶׁלֹּא הִפְרִיס [-לא דרך בפרסותיו] עַל גַּבֵּי קַרְקַע, וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר בָּאֲכִילָה, אֲבָל דָמוֹ אָסוּר. וְאִם הִפְרִיס עַל גַּבֵּי קַרְקַע, טָעוּן שְׁחִיטָה מדרבנן, כיון שהוא נראה כבהמה רגילה, ואם יראו בני אדם שאוכלים אותו ללא שחיטה יטעו להתיר אכילת סתם בהמות ללא שחיטה. וְחֶלְבּוֹ אָסוּר באכילה, מחמת אותו חשש, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שדָמוֹ אסור. דְּתַנְיָא בברייתא לְעִנְיָן גִּיד הַנָּשֶׁה, וְנוֹהֵג בַּשְּׁלִיל – איסור גיד הנשה נוהג בעובר הנמצא בבהמה לאחר שחיטתה, וְחֶלְבּוֹ של השליל אָסוּר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, איסור גיד הנשה אֵינוֹ נוֹהֵג בַּשְּׁלִיל, וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר. וְקַיְימָא לָן להלכה כְּרַבִּי יְהוּדָה.
וּלְעִנְיַן דָמוֹ של השליל אִיתְּמַר – נאמרה מחלוקת זו, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ של השליל, והיינו רבי יהודה, מַתִּיר גם בְּדָמוֹ. ואילו לְדִבְרֵי הָאוֹסֵר בְּחֶלְבּוֹ, והיינו לרבי מאיר, אוֹסֵר נַמִּי בְּדָמוֹ. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אַף לְדִבְרֵי רבי יהודה הַמַּתִּיר בְּחֶלְבּוֹ, אוֹסֵר בְּדָמוֹ. וְקַיְימָא לָן כְּרַבִּי יוֹחָנָן.
אָמַר רַבִּי אַמִּי, הַשּׁוֹחֵט אֶת הַטְּרֵפָה, וּמָצָא בָּהּ בֶּן תִּשְׁעָה חַי, לְדִבְרֵי רבי מאיר במשנתנו, הָאוֹסֵר בן פקועה כזה כיון שהוא כבר בן תשעה חודשים, ונחשב כבהמה בפני עצמה, מֻתָּר הוא באכילה לאחר שישחט כדין, ואף שאמו טריפה, הרי אינו נחשב חלק ממנה. וּלְדִבְרֵי הַמַּתִּיר בן תשעה חי בשחיטת אמו, כיון שהוא מחשיבו כחלק מאמו, הרי זה אָסוּר באכילה, כיון שהוא כחלק מאמו שהיא טריפה. וְרָבָא אָמַר, אַף לְדִבְרֵי הַמַּתִּיר אותו באכילה, מֻתָּר הוא באופן שאמו טריפה, ומבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא, והרי ממה נפשך, אם הוא חלק מהאם הרי הוא טריפה כמותה, ואם אינו חלק מהאם כיצד הוא ניתר בשחיטתה, ומבארת, גדרו של בן פקועה הוא שכאילו אַרְבָּעָה סִימָנִין אִית לֵיהּ לְהַאי – יש לבן פקועה זה ארבעה סימנים שניתן לשוחטו בהם, שנים בו עצמו ושנים באמו, וכָּל תְּרֵי מִינַּיְיהוּ – כל שני סימנים בפני עצמם מַכְשְׁרֵי לְהוּ – מכשירים אותו ומתירים אותו באכילה, וממילא שחיטת האם מתירה אותו אף שאינו חלק ממנה לענין דיני טריפות. פוסק הרי"ף, וְקַיְימָא לָן להלכה כְּרָבָא, דְבַּתְרָא הוּא – שהרי הוא אמורא מאוחר יותר, ופוסקים הלכה כמותו.
