משנה
[כיון שהתבאר לעיל דינה של בן פקועה שנחתכה ידה בעת הלידה, מבארת עתה משנתנו שלגבי בהמה רגילה, יש מקרים שחיתוך הרגל עושה אותה טריפה:] בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ האחוריות, מִן הָאַרְכּוּבָה [-הברך] וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. אך אם נחתכה אחת מרגליה מִן האַרְכּוּבָה וּלְמַעְלָה, טְרֵפָה. וְכֵן בהמה שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין – אותו מקום שהגידים מתחברים בו, אם ניטל, הרי זו טריפה.
נִשְׁבַּר הָעֶצֶם למטה מהארכובה, במקום שאינה נעשית טריפה, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, כלומר, שהבשר מכסה את רוב עוביו ורוב היקפו של מקום השבר, הרי נחשבת הרגל כחלק מהבהמה, ושְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ – מתירה גם אבר זה באכילה. וְאִם אֵין רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שלא נשאר בשר בשיעור זה, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהֲרַתּוּ, אלא אף שהבהמה עצמה מותרת באכילה, מכל מקום אבר זה נאסר באכילה [כיון שהוא נחשב כאבר שהיה מנותק מהבהמה בחייה, ומעין איסור אבר מן החי].
גמרא
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, (רבי חייא אומר) לשון 'לְמַטָּה' האמורה במשנה, שאם נחתכה הרגל למטה מהארכובה כשרה, היינו לְמַטָּה מִן הָאַרְכֻּבָּה, [וּלמטה מִצּוֹמֶת הַגִּידִין]. ולשון 'לְמַעְלָה' האמורה במשנה, שהיא טריפה, היינו לְמַעְלָה מִן הָאַרְכֻּבָּה [וּלמעלה מִצּוֹמֶת הַגִּידִין], וְאַרְכֻּבָּה גּוּפָהּ המוזכרת כאן, היינו המקום שכְּנֶגְדּוֹ בַּגָּמָל נִיכָּר, כלומר, שאצל הגמל יש עצם בולטת באותו מקום, והיינו בפרק האמצעי שברגל, ובחלק התחתון של אותו פרק יש את צומת הגידין, ועל כך אמרה המשנה שאם נחתכה הרגל למעלה מן הארכובה האמצעית, והיינו בפרק העליון, הרי היא טריפה. ואם נחתכה הרגל למטה מהארכובה האמצעית, והיינו בפרק התחתון ולמטה מצומת הגידין, הרי היא כשרה. ועל כך הוסיפה המשנה, שאם נחתכה הרגל בצומת הגידין עצמה, שהיא בפרק האמצעי הרי היא טריפה [ונמצא שאם נחתכה הרגל בפרק האמצעי מעל צומת הגידין, הרי היא כשרה. ואם נחתכה למטה מעט, בצומת הגידין עצמה, הרי היא טריפה].
שנינו במשנה, 'וְכֵן שֶׁנִּיטַל צוֹמֶת הַגִּידִין'. מבארת הגמרא, וְאֵלּוּ הֵן 'צוֹמֶת הַגִּידִין', כלומר, היכן הוא תחילת וסיום המקום שבו נמצא כח וְחַיּוּת הגידין, ואם נחתך שם הרי הבהמה טריפה, אָמַר רָבָא בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב אַסִּי, דְעִילָוֵי עַרְקוּמָא – בין הפרק האמצעי לפרק התחתון שברגל יש עצם קטנה המחברת את שני החלקים ומכונה 'ערקום', והגידים הנמצאים למעלה מאותה עצם, זהו צומת הגידין, הֵיכָא דְפַּרְעֵי טַבָּחֵי – וזהו המקום שבו פותחים הטבחים ומפרישים את הבשר מהעצם, כשהם רוצים להוציא את הגידין.
לאחר שהתבאר מהיכן מתחיל צומת הגידין, והיינו מעל ה'ערקום', ממשיכה הגמרא ומבררת, וְעַד כַּמָּה – עד היכן כלפי מעלה נמשך המקום שהוא צומת הגידין. אָמַר לְהוּ הַהוּא מִדְּרַבָּנָן – אמר אחד מבני הישיבה, וְרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמֵיהּ [-שמו], לְדִידִי מִיפַרְשָׁא לִי מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה – אני שמעתי את פירושו של דין זה מרב יהודה, שצומת הגידין הוא מִמָּקוֹם שֶׁהַגִּידִין צוֹמְתִין – מהמקום שבו כל הגידים מחוברים ונראים כאילו הם גיד אחד, וְעַד מָקוֹם שֶׁמִּתְפַּשְּׁטִין כל גיד בפני עצמו.
ממשיכה הגמרא ומבררת, וְכַמָּה – מה הוא השיעור שעד אליו נמשכים הגידין יחד, עד שהם נפרדים, ומבארת, אָמַר אַבַּיֵּי, אַרְבָּעָה בַּטְדֵי – כשיעור רוחב ארבע אצבעות, בְּתּוֹרָא – ברגל של שור.
מבררת הגמרא, בִּבהמה דַקָּה, כמו עיזים וכבשים, מַאי – מהו השיעור. אָמַר אַבַּיֵּי, כמה סימנים יש בדבר, בְּלִיטֵי – במקום שהגידין בולטים, הָווּ [-הרי זה] צוֹמֶת הַגִּידִין, בְּלִיעֵי – אך במקום שבו הגידין 'בלועים', שאינם ניכרים, לֹא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין. אַשּׁוֹנֵי – במקום שהגידין קשים, הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין. אך רַכִּיכֵי – במקום שבו הגידין מתרככים, לֹא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין. אַלִימֵי – במקום שבו הגידין עבים, הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין. קְטִינֵי – אך במקו שבו הם דקים, לֹא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין. חִיוְרָאֵי – במקום שבו הגידין לבנים, הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין, לֹא חִיוְרָאֵי – במקום שאין הגידין לבנים, לֹא הָווּ צוֹמֶת הַגִּידִין. מַר בַּר רַב אַשִׁי אָמַר, כֵּיוָן דְזִיגֵי – כל זמן שהגידין צלולים ושקופים מעט, אַף עַל גַּב דְּלֹא הָווּ חִיוְרָאֵי – אף שאינם לבנים ממש, הרי זה צומת הגידין.
פוסק הרי"ף, וְלֵית הִלְכְתָא – ואין הלכה כְּמַר בַּר רַב אַשִׁי, לֹא בְּחִיוָרֵי, וְלֹא בְּמֵיפַּךְ שְׁבוּעָה. 'חִוָרֵי' היינו הָא דְּאַמָרָן – דין זה שהתבאר כאן, לגבי צומת הגידין. 'מֵיפָּךְ שְׁבוּעָה' מַאי הִיא – מה הוא דין זה, ומבאר, דְּאָמַר – שהרי מבואר בגמרא (שבועות מא.) דמִדְּאוֹרָיְיתָא לֹא מַפְכִינָן שְׁבוּעָה – נתבע שהתחייב שבועה דאורייתא כדי להפטר, אינו יכול להופכה על בעל דינו, ולומר לו השבע וטול, אלא אם אינו נשבע עליו לשלם, ואילו מַר בַּר רַב אַשִׁי אָמַר, בִּדְאוֹרָיְיתָא נַמִּי מַפְכִינָן שְׁבוּעָה – גם שבועה דאורייתא יכול המחויב בה להופכה על שכנגדו, ואין הלכה כמותו [ואילו בשאר המקומות שהובאו דברי מר בר רב אשי, הלכה כמותו]. וְסִימָנֵיךְ – וסימן לכלל זה, הוא הפסוק 'הָפַךְ לָבָן', והיינו הפיכת שבועה, והלובן שבצומת הגידין.
