הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לגבי אופן שבו נחתכו רק חלק מהגידים שבצומת הגידין: אַמֵימָר מִשְּׁמֵיהּ [-משמו] דְּרַב זְבִיד אָמַר, תְּלָתָא חוּטֵי הָווּ – שלשה 'חוטים', כלומר גידים, ישנם בצומת הגידין, חַד אַלִּימָא – האחד עבה, וּתְרֵי קְטִינֵי – והשנים האחרים דקים, אִיפְסִיק אַלִּימָא – אם נפסק הגיד העבה, הָא אַזְדָּא רוֹב בִּנְיָן – הרי נפסק רוב ה'בנין' של הגידין, כלומר, רוב החלק החשוב והעיקרי, אִיפְסִקוּ קְטִינֵי – ואם נחתכו השנים הקטנים, הָא אַזְדָּא רוֹב מִנְיַן – הרי התבטל רוב המספר של הגידין, ובשני האופנים הללו הבהמה טריפה, ורק אם נפסק גיד אחד מהקטנים, אינה טריפה. ואילו מַר בַּר רַב אַשִׁי מַתְנֵי לְקוּלָּא – שונה כללים אלו לקולא, אִיפְסִיק אַלִּימָא – אם נחתך רק הגיד העבה מביניהם, הָא אִיכָּא רוֹב מִנְיַן – הרי נשאר רוב מנין הגידים, והיינו השנים הדקים. וכן אם אִיפְסִקוּ קְטִינֵי – נחתכו שני הגידים הקטנים, הָא אִיכָּא – הרי נשאר רוֹב בִּנְיָן, והיינו הגיד העבה מביניהם, וכשרה. וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כמותו, ונמצא שאינה נטרפת אלא אם כן נחתך הגיד העבה ואחד הגידים הדקים.
ממשיכה הגמרא ומבארת את דיני צומת הגידין בעופות: בְּעוֹפָא – בעוף, שִׁיתְּסַר הָווּ – יש שש עשרה גידים בצומת הגידין, וְאִי פָּסִיק חַד מִינַּיְיהוּ – ואם נחתך אפילו אחד מהם, הרי זו טְרֵפָה. אָמַר מַר בַּר רַב אַשִׁי, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא – הייתי עומד לפני רבא בזמן שבאה לפניו שאלה זו, וְאַיְיתֵי לְקַמֵּיהּ עוֹפָא – והביאו לפניו עוף, שהיה בו חשש טריפה בצומת הגידין, וּבָדַק רבא, וְאַשְׁכַּח חַמֵיסַר – ומצא רק חמשה עשר גידין, שבאופן זה היא לכאורה טריפה, אך הֲוָה חַד מִינַּיְיהוּ שַׁנְיָא מֵחַבְרֵיהּ – היה אחד מהגידין משונה בעוביו משאר הגידין, נַפְּצֵיהּ – הפרידו רבא, וְאַשְׁכְּחֵיהּ תְּרֵי – ומצא שהיו אלו שני גידין שהתחברו יחד, והכשיר את העוף.
הגמרא מבארת מהו שיעור החיתוך של הגיד, בעוביו, לענין זה: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ, שאם נחתכו הגידין שם הרי היא טריפה, בְּרוּבָּן – אם נחתך רוב עוביים, הרי זו טריפה. מבררת הגמרא, מַאי 'רוּבָּן', כלומר, האם די בכך שייחתך רוב אחד הגידים כדי להטריף, ומבארת, עד שייחתך רוֹב כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. ממשיך רב יהודה ואומר, כִּי אַמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – כשאמרתי לפני שמואל דין זה שאמר רב, אָמַר לִי שמואל, מִכְּדֵי תְּלָתָא הָווּ – והרי כל הגידין שבצומת הגידין בבהמה הם שלשה, ואם כן מה בכך שנחתך רוב עוביו של כל אחד מהם, הָא אִיכָּא תִּילְתָא דְּכָל חַד וְחַד – הרי יש בכל אחד מהם שליש עוביו שנשאר קיים, ומצטרפים יחד להחשב כגיד אחד עבה, והרי באופן שנשאר הגיד העבה שביניהם הבהמה כשרה [וכפי שהתבאר לעיל בדברי מר בר רב אשי]. וכלל זה שאמר רב יהודה בשם שמואל, מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרָבִינָא, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל – שכך אמר רבינא בשם שמואל, צוֹמֶת הַגִּידִין שֶׁאָמְרוּ חכמים שחיתוכה מטריף את הבהמה, היינו כשנחתכה כולה, אבל אם לא נחתכה כולה, אֲפִילוּ לֹא נִשְׁתַּיֵּיר בָּהֶם – בעובי הגידין אֶלָּא כְּחוּט הַסַּרְבָּל, כָּשֵׁר.
שנינו במשנה, 'נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רוֹב הַבָּשָׂר קַיָּים, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ'. אָמַר רַב, אם נִשְׁבַּר הָעֶצֶם לְמַעְלָה מִן הָאַרְכּוּבָה, אִם רוֹב הבָּשָׂר קַיָּים, זֶה וְזֶה – האבר עצמו והבהמה, מֻתָּר, וְאִם לָאו, אלא אין רוב הבשר קיים, זֶה וְזֶה – האבר והבהמה אָסוּר. נשבר העצם לְמַטָּה מֵאַרְכּוּבָה, אִם רוֹב הבָּשָׂר קַיָּים, זֶה וְזֶה מֻתָּר. וְאִם לָאו, שאין רוב הבשר קיים, הָאֵבֶר אָסוּר מדרבנן, משום שהוא נראה כאבר מן החי, וּבְהֵמָה כולה מוּתֶּרֶת. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בֵּין אם נשבר העצם לְמַעְלָה מהארכובה ובֵין אם נשבר לְמַטָּה מהארכובה, אִם רוֹב בָּשָׂר קַיָּים, זֶה וְזֶה מֻתָּר. וְאִם לָאו, שאין רוב בשר קיים, אֵבֶר עַצְמוֹ אָסוּר, וּבְהֵמָה מוּתֶּרֶת. וְהִילְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב, וּשְׁמוּאֵל נַמִּי הֲדַר בֵּיהּ לְגַבֵּי רַב – ואף שמואל עצמו חזר בו והודה לדברי רב.
