משנה
נאמר בתורה (ויקרא כב כח) 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד', מבארת המשנה מתי נוהג דין זה: איסור שחיטת 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', שהוא איסור לשחוט את הבהמה ואת בנה או בתה באותו יום, נוֹהֵג בָּאָרֶץ [-בארץ ישראל] ובְּחוּצָה לָאָרֶץ. בִּפְנֵי הַבַּיִת [-בזמן שבית המקדש קיים] וְשֶּׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת. בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁין, בין ששניהם חולין, בין ששניהם מוקדשים, ובין כשאחד חולין ואחד קדוש [והוצרכה המשנה להשמיע זאת, כיון שפסוק זה נאמר בתוך פרשה של עניני הקרבנות, והיה מקום לומר שנוהג איסור זה רק בקרבנות, ומשמיעה לנו המשנה שדין זה נוהג גם בבהמות חולין וגם בזמן שאין בית המקדש קיים].
מבארת המשנה דינים אלו, כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ ושניהם חֻלִּין, בַּחוּץ – מחוץ לעזרה, כדין שחיטת חולין, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, כיון שאין עבירה זו אוסרת את הבהמה באכילה. ולענין עונשין, השוחט הראשון לא עבר שום איסור בשחיטתו, וְהשוחט הַשֵּׁנִי, שהוא זה שעבר על האיסור, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים – לוקה שלשים ותשע מלקות דאורייתא.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, יָכוֹל היית לומר שיְהֵא איסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' נוֹהֵג בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, כלומר באב ובנו או בתו, ובאם ובנה או בתה, וַהֲלֹא דִּין הוּא – והרי יש ללמוד כן מדין שילוח הקן, שהרי חִיֵּב הכתוב כָּאן, את השוחט אותו ואת בנו, וְחִיֵּב הכתוב בְּ'אֵם עַל הַבָּנִים', שאם לא שלח תחילה את האם אלא נטל את האם עם הבנים, חייב, מַה כְּשֶׁחִיֵיב בְּ'אֵם עַל הַבָּנִים' לֹא חִיֵּב אֶלָּא בִּנְקֵבוֹת, שהרי נאמר בפירוש 'אֵם', וְלֹא בִּזְכָרִים, אַף כְּשֶׁחִיֵיב בְּ'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', אֵינוֹ נוֹהֵג איסור זה אֶלָּא בִּנְקֵבוֹת, וְלֹא בִּזְכָרִים. דוחה הברייתא לימוד זה ואומרת, לֹא – אין הדברים דומים, אִם אָמַרְתָּ כלל זה בְּ'אֵם עַל הַבָּנִים', שאין האיסור נוהג בזכרים, יתכן שזהו כיון שהקילה בהם התורה בפרט נוסף, שֶׁכֵּן לֹא עָשָׂהּ הַכָּתוּב אֶת הַמְּזֻמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, כלומר, אין איסור זה נוהג אלא בעופות שאינם מזומנים ברשותו של האדם, אלא רק בעופו שנמצאו בדרך, ויתכן שלכן הקילה בהם התורה גם לענין זה שאין איסורם נוהג בזכרים, האם תֹּאמַר דין זה גם בְּ'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', שהוא חמור יותר, שֶׁכֵּן עָשָׂה הַכָּתוּב אֶת הַמְּזֻמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, שהרי אף בבהמות שברשות האדם יש איסור שחיטת אותו ואת בנו ביום אחד, וְהוֹאִיל וְעָשָׂה בּוֹ הַכָּתוּב אֶת הַמְּזֻמָּן כְּשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן, יָכוֹל היית לומר שיְהֵא איסור זה נוֹהֵג בִּזְכָרִים וּבִנְקֵבוֹת, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר ('אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ'), ויש לדייק מכך שנאמר האיסור בלשון יחיד, שרק 'אוֹתוֹ', אֶחָד מהם, האב או האם, אסור לשחוט יחד עם הבן, וְלֹא שְׁנַיִם – ואין האיסור נוהג בשניהם, אך עדיין אין ידוע באיזה מהם נוהג האיסור, באב או באם, וְאַחַר שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב והשמיענו שהאיסור נוהג רק באחד מהם, יֵשׁ בַּדִּין לִזְכּוֹת – זכאי אני ללמוד מדין שילוח הקן באיזה מהם נוהג האיסור, שהרי חִיֵּב הכתוב כָּאן, באותו ואת בנו, וְחִיֵּב הכתוב בְּ'אֵם עַל הַבָּנִים', מַה כְּשֶׁחִיֵיב בְּ'אֵם עַל הַבָּנִים' אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּנְקֵבוֹת, שנאמר 'האם על הבנים', אַף כְּשֶׁחִיֵיב בְּ'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' לֹא חִיֵּב אֶלָּא בִּנְקֵבוֹת.
ממשיכה הברייתא ודנה, וְאִם נַפְשְׁךָ לוֹמַר – ואם רצונך לומר שלא כלימוד זה, אלא לדייק מכך שלשון 'אוֹתוֹ' כְּתִיב, דְּמַשְׁמַע שנוהג דין זה בזָכָר, והיינו באב ולא באם, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר 'בְּנוֹ', ללמד שאיסור זה נוהג במִי שֶׁבְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו, והיינו האם, יָצָא מכלל זה זָכָר, שֶּׁאֵין בְּנוֹ כָּרוּךְ אַחֲרָיו.
תַּנְיָא אַחֲרִיתִי – שנינו בברייתא אחרת, איסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' נוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בִּזְכָרִים. חֲנַנְיָא חולק ואוֹמֵר, נוֹהֵג בִּזְכָרִים וְנוֹהֵג בִּנְקֵבוֹת. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִיָיא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא, שאיסור זה נוהג אף בנקבות.
ומברר הרי"ף את ההלכה במחלוקת זו: אִיכָּא מַאן דְּאָמַר לֵיתָא לִדְחֲנַנְיָא – יש מי שאומר שאין הלכה כחנניא, ואין איסור זה נוהג באב ובנו, והראיה לכך, דְּאָמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לִשְׁמַעְיָה – שכך היה רבי אבא אומר לשמשו, כִּי מְעַיְלָת לִי כּוּדְנִיָאתָא בְּרִיסְפַּק – כשאתה מביא לי פרידות להנהיג את העגלה, עַיֵּן בְּהָנֵי דְדַמְיָאן לַהֲדָדֵי – תבדוק ביניהן מי הן הדומות זו לזו, וְעַיֵּיל – והבא לי מהן, כיון שאם אינן דומות יש לחשוש שמא פרידה אחת באה מסוס וחמורה, ופרידה אחרת באה מסוסה וחמור, והרי הם כלאיים זה בזה, אַלְּמָא קָסָבַר – ומוכח מכך שסבר רבי אבא שאֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב, שהרי אם חוששים לזרע האב, אין חילוק בין פרידה הבאה מסוס וחמורה לבין פרידה הבאה מסוסה וחמור, שהרי בשניהם מעורבים שני המינים, אלא ודאי הולכים רק אחרי האם, ולכן יש צורך שיהיו שוים, וְסִימָנִין דְּאוֹרַיְיתָא – וכן יש ללמוד מכך שניתן לסמוך על סימנים אפילו באיסורי תורה, שהרי סמך רבי אבא על סימני הפרידות לגבי איסור תורה של כלאים.
ראיה נוספת שאין חוששים לזרע האב, וְתַנְיָא – וכן שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, פִּרְדָּה שֶׁתָּבְעָה זָכָר, אֵין מַרְבִּיעִין עָלֶיהָ לֹא סוּס וְלֹא חֲמוֹר, אֶלָּא מִינָהּ – פרידה כמותה, או ששניהם בני סוסה או ששניהם בני חמורה, הרי שאין חוששים לזרע האב. וְאַמְרִינָן – ועוד אמרו בגמרא (כתובות קיא:), יִצְחָק וְשִׁמְעוֹן וְאוֹשַׁעְיָא אָמְרוּ, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בִּפְרֵדוֹת, וְהִילְכְתָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר אֵין חוֹשְׁשִׁין לְזֶרַע הָאָב. וְאִיכָּא מַאן דְּאָמַר – ויש מי שאומר לענין הלכה, שאִם מִתְבָּרֵר שֶׁהוּא אָבִיו וַדַּאי, אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ בְּיוֹם אֶחָד, דְּהָא אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה כַּחֲנַנְיָא, האוסר גם באב ובנו. ומכריע הרי"ף, וּמִסְתַּבֵּר דְּלֵיתָא – שאין הלכה כדבריו דְחֲנַנְיָא, ואין חוששים לזרע האב.
