פרק ה, משנה א: אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶּׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁין. כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ חֻלִּין בַּחוּץ, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בַּחוּץ, הָרִאשׁוֹן חַיָּב כָּרֵת, וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים. חֻלִּין בִּפְנִים, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. קָדָשִׁים בִּפְנִים. הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר וּפָטוּר, וְהַשֵּׁנִי סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים וּפָסוּל:
פרק ה, משנה א: נאמר בתורה (ויקרא כב כח) 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד', מבארת המשנה מתי נוהג דין זה: איסור שחיטת 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', שהוא איסור לשחוט את האם ובנה או האם ובתה באותו יום [אך אין איסור זה נוהג באב ובנו או בתו], נוֹהֵג בֵּין בָּאָרֶץ [-בארץ ישראל] ובֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. בִּפְנֵי הַבַּיִת [-בזמן שבית המקדש קיים] וְשֶּׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת. בַּחֻלִּין וּבַמֻּקְדָּשִׁין, בין ששניהם חולין, בין ששניהם מוקדשים, ובין כשאחד חולין ואחד קדוש [והוצרכה המשנה להשמיע זאת, כיון שפסוק זה נאמר בתוך פרשה של עניני הקרבנות, והיה מקום לומר שנוהג איסור זה רק בקרבנות, ומשמיעה לנו המשנה שדין זה נוהג גם בבהמות חולין וגם בזמן שאין בית המקדש קיים].
מבארת המשנה דינים אלו, כֵּיצַד, הַשּׁוֹחֵט אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ ושניהם חֻלִּין, בַּחוּץ – מחוץ לעזרה, כדין שחיטת חולין, שְׁנֵיהֶם כְּשֵׁרִים, כיון שאין עבירה זו אוסרת את הבהמה באכילה, והשוחט הראשון לא עבר שום איסור בשחיטתו, וְהשוחט הַשֵּׁנִי, שהוא זה שעבר על האיסור, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים – לוקה שלשים ותשע מלקות דאורייתא. היו שניהם קָדָשִׁים ושחטן בַּחוּץ, שלא כדין, הרי מלבד איסור 'אותו ואת בנו' יש כאן גם איסור שחיטת קדשים בחוץ, הָרִאשׁוֹן ששחט בחוץ חַיָּב כָּרֵת, כדין השוחט קדשים בחוץ, ולא עבר על איסור 'אותו ואת בנו', אך השוחט השני פטור מכרת, כיון שלאחר שנשחט הראשון שוב אין השני ראוי להיקרב היום, שהרי אסור הוא בשחיטה באותו יום, ואין עונש כרת של שחוטי חוץ שייך בקרבן שאסור להקריבו היום, אך עבר השני על איסור 'אותו ואת בנו', וּשְׁנֵיהֶם פְּסוּלִין, כיון שלא נשחטו בעזרה כדין הקרבנות, וּשְׁנֵיהֶם סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, הראשון משום שחיטת קדשים בחוץ, והשני משום אותו ואת בנו. היו שניהם חֻלִּין, ושחטם בִּפְנִים – בתוך העזרה, באיסור, שְׁנֵיהֶם פְּסוּלִים, משום שהם חולין שנשחטו בעזרה ואסורים באכילה, אך זהו איסור שאין לוקים עליו, כיון שהוא לא נאמר בתורה בלשון לאו, אלא הוא נלמד ממצוות עשה [שנאמר (דברים יב כא) 'כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ'], ולאו הנלמד ממצוות עשה אין לוקים עליו, וְהַשֵּׁנִי, שעבר גם איסור אותו ואת בנו, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים. היו שניהם קָדָשִׁים, ונשחטו בִּפְנִים כדינם, הָרִאשׁוֹן כָּשֵׁר, שהרי נשחט כדינו, וּפָטוּר, ומותר, שהרי לא עבר כל איסור. וְהַשֵּׁנִי, שעבר באיסור אותו ואת בנו, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, וְהקרבן פָסוּל:
