וְאיסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' נוֹהֵג בִּבְהֵמָה, וְאֵינוֹ נוֹהֵג בְּחַיָּה וּבְעוֹף, דְּתָנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא כב כח) 'וְשׁוֹר וָשֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד', ויש לדייק מהפסוק 'שׁוֹר', וְלֹא חַיָּה. (שה ולא עוף). ומבארת הברייתא מדוע יש צורך בלימוד זה, כיון שאף שנכתב בתורה דין זה רק בבהמה, היה ניתן ללמוד שאף חיה בכלל האיסור, וַהֲלֹא דִּין הוּא – שהרי היה ניתן ללמוד בקל וחומר שאיסור זה נוהג אף בחיה, וּמַה אִם בְּהֵמָה שהקלה בה התורה, שֶׁאֵינָהּ בְּמִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם, הֲרֵי הִיא בְּמִצְוַת אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, חַיָּה, שהחמירה בה התורה, שֶׁהִיא בְּמִצְוַת כִּסּוּי הַדָּם, אֵינוֹ דִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁתְּהֵא שייכת בְּמִצְוַת אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר 'שׁוֹר, וְלֹא חַיָּה'. ממשיכה הברייתא ודורשת, 'שֶׁה', וְלֹא עוֹפוֹת. ואף כאן יש לבאר מדוע יש צורך בלימוד זה, והיינו כיון שהיה ניתן ללמוד את דין העופות מדין הבהמה, וַהֲלֹא דִּין הוּא – והרי ניתן ללמוד את העופות בקל וחומר מבהמה, וּמַה אִם בְּהֵמָה, שהקלה בה התורה, שֶׁאֵינָהּ בִּכלל איסור לקיחת אֵם עַל הַבָּנִים, והיינו מצוות שילוח הקן, הֲרֵי הִיא בְּמִצְוַת אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, עוֹף, שהחמירה בו התורה, שֶׁהוּא בִּכלל איסור לקיחת אֵם עַל הַבָּנִים, אֵינוֹ דִּין – האם אין זה קל וחומר שֶׁיְּהֵא בְּמִצְוַת 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', תַּלְמוּד לוֹמַר 'שֶׁה', וְלֹא עוֹפוֹת.
משנה
משנתנו ממשיכה לבאר את פרטי האיסור לשחוט 'אותו ואת בנו' ביום אחד: הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצֵאת טְרֵפָה, שאין הבשר ראוי לאכילה, חַיָּב מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, כיון שגם שחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה לענין זה, שהרי מעשה השחיטה היה כראוי, ויש סיבה אחרת, חיצונית, האוסרת את הבשר באכילה, ועדיין שחיטה כזו היא בכלל איסור 'אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'.
אֲבָל הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ בטעות, וְהַנּוֹחֵר – הורג את הבהמה ללא שחיטה, כגון שתוחב את הסכין בנחיריה וחותך, וְהַמְּעַקֵּר – עוקר את הסימנים ואינו חותכם בסכין כדין שחיטה, פָּטוּר מִשּׁוּם איסור אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, כיון שפעולות אלו אינן שחיטה כלל, ורק במעשה שחיטה נאמר איסור זה.
שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ פָרָה וּבְנָהּ – שני בני אדם שקנו בהמות, האחד קנה את האם והשני קנה את בנה, ורוצים שניהם לשחוט את בהמותיהם באותו היום, זֶה שֶׁלָּקַח רִאשׁוֹן, יִשְׁחַט רִאשׁוֹן, כיון שמיד כשקנה את הבהמה היה רשאי לשחוט את הבהמה שקנה, ואף אם המוכר עצמו היה רוצה לשחוט את הבהמה השניה שנשארה ברשותו לא היה יכול לעכב את הקונה מלשחוט את הבהמה שקנה, ואין המוכר יכול למכור לקונה השני זכות שאין לו עצמו, ולכן הקונה השני אינו יכול לעכב על הראשון מלשחוט את בהמתו, ועליו להמתין ליום אחר. וְאִם קָדַם הַשֵּׁנִי וְשָׁחַט את הבהמה שברשותו, זָכָה, ומעתה אסור לקונה הראשון לשחוט את בהמתו באותו היום.
הַשּׁוֹחֵט פָּרָה וְאחר כך שחט את שְׁנֵי בָנֶיהָ, הרי בכל בן ששחט עבר איסור בפני עצמו, ולכן סוֹפֵג שְׁמוֹנִים מלקות. שָׁחַט תחילה את שְׁנֵי בָנֶיהָ, ובכך לא עבר בינתיים כל איסור, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ לפרה, כיון שעשה מעשה איסור אחד בשחיטת האם, סוֹפֵג אַרְבָּעִים. שָׁחָטָהּ לפרה, וְאֶת בִּתָּהּ, וְאֶת בַּת בִּתָּהּ, הרי עבר איסור גם בשחיטת הבת וגם בשחיטת בת הבת, ולכן סוֹפֵג שְׁמוֹנִים מלקות. שְׁחָטָהּ, וְאחר כך אֶת בַּת בִּתָּהּ, ובכך עדיין לא עבר כל איסור, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת בִּתָּהּ, אף שעבר בכך שני איסורים, שהרי היא אסורה בשחיטה מצד שהיא בת של הנשחטת ראשונה, וגם מצד שהיא אם של הנשחטת שניה, מכל מקום סוֹפֵג אַרְבָּעִים – לוקה פעם אחת, כיון שזהו לאו אחד, והתראה אחת, ומעשה אחד. סוּמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, סוֹפֵג שְׁמוֹנִים, כיון שבמעשה זה עבר שני איסורים [ולשיטתו, גם באופן ששחט תחילה את שני בניה ואחר כך אותה, לוקה פעמיים].
גמרא
שנינו במשנה, 'שנים שלקחו פרה ובנה, זה שלקח ראשון ישחט ראשון. ואם קדם השני ושחט, זכה'. אָמַר רַב יוֹסֵף, אין כוונת המשנה לומר שמותר רק לראשון לשחוט ראשון, שהרי אם ישחט השני תחילה לא יעבור באיסור, אלא לְעִנְיָן דִּינָא תְּנַן – שנתה המשנה את הדין לענין מעשה, שאם יבואו שניהם לפנינו לדין תורה, אף שהשני יוכיח שהוא זקוק לבשר יותר מהראשון, מכל מקום בית דין יפסקו שזכותו של הראשון קודמת. תַּנָּא – וכן שנינו בברייתא, אִם קָדַם הַשֵּׁנִי ושחט את שלו [והיינו באופן שהראשון לא תבעו לדין, והיה השני רשאי לשחוט את שלו תחילה (פרי מגדים)], הרי הוא זָרִיז וְנִשְׂכַּר, 'זָרִיז', דְּלֹא עָבַד אִיסּוּרָא – שלא עשה איסור, שהרי הוא שחט ראשון, וניצל מחשש איסור 'אותו ואת בנו', 'וְנִשְׂכַּר', דְּאָכֵיל בִּשְׂרָא – שהוא אוכל בשר כבר היום, וחבירו ממתין למחר.
שנינו בתּוֹסֶפְתָּא (ה"א), הַלּוֹקֵחַ – הקונה בהמה מִבַּעַל הַבַּיִת, ונשארה האם או בתה אצל בעל הבית, ושניהם רוצים לשחוט היום, הוּא [-הלוקח] קוֹדֵם לְבַעַל הַבַּיִת, כיון שֶׁמִּתְחִלָּה לֹא לְקָחוֹ אֶלָּא עַל מְנָת כֵּן שיוכל לשוחטו היום, ואין המוכר יכול לעכבו למחר.
שנינו במשנה, 'שָׁחַט שְׁנֵי בָּנֶיהָ, וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטָהּ, סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים'. תַּנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', אֵין לִי ללמוד מכך אֶלָּא אוֹתוֹ וּבְנוֹ בסדר זה, שתחילה שחט את הפרה ואחר כך את בנה, בְּנוֹ וְאוֹתוֹ מִנַּיִן – מנין שאף אם שחט תחילה את בנה אסור אחר כך לשחוט את האם, ומבארת הברייתא, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר 'לֹא תִשְׁחֲטוּ', בלשון רבים, הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם, הָא כֵּיצַד, אם אדם אֶחָד שָׁחַט אֶת הַפָּרָה, וְאדם אֶחָד שָׁחַט אֶת אִמָּהּ של השחוטה, וְאדם אֶחָד שָׁחַט אֶת בִּתָּהּ של זו שנשחטה ראשונה, שָׁנִים הָאַחֲרוֹנִים חֲיָבִין, וכפי שהתבאר, שאיסור זה הוא בין כששחט את האם תחילה ובין כששחטה לבסוף.
