משנה
המוכר בהמות, גם אם מכר את האם לאדם אחד ואת הבת לאדם אחר, אינו צריך לחשוש שישחטו שניהם את הבהמות שבידיהם באותו היום. אבל בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים [-זמנים] בַּשָּׁנָה, הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה לַחֲבֵרוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שאִמָּהּ של בהמה זו מָכַרְתִּי היום לִשְׁחוֹט, או בִּתָּהּ של בהמה זו מָכַרְתִּי היום לִשְׁחוֹט, כדי שידע הקונה השני ויזהר שלא לשוחטה באותו היום. וְאֵלּוּ הֵן, עֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג – של סוכות, והוא שמיני עצרת, כיון שהוא רגל בפני עצמו וחביב על ישראל, היו מרבים בו בסעודה [אבל בערב יום טוב ראשון של סוכות היו טרודים בבניית סוכה וקניית ארבעת המינים, ולא היה פנאי להרבות בשחיטה], וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וְעֶרֶב עֲצֶרֶת [-חג השבועות], וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּכְדִבְרֵי [-ולדברי] רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, אַף עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּגָּלִיל, שהיו נוהגים שם לאכול בשר בערב יום הכפורים, אבל בשאר מקומות היו רגילים לאכול בערב יום הכפורים עופות ודגים. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כפירוש לדברי תנא קמא שבמשנתנו, אֵימָתַי צריך להודיע לקונה השני, בִּזְמַן שֶׁאֵין לוֹ רֶוַח של זמן ביניהם, שמכר את שניהם באותו יום, אֲבָל יֶשׁ לוֹ רֶוַח, כגון שמכר את האם אתמול ואת הבן היום, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, כיון שמן הסתם הקונה הראשון כבר שחט את הבהמה אתמול. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה באופן שידוע ששני הקונים ישחטו את הבהמות בו ביום, וכגון בְּמוֹכֵר אֶת הָאֵם לֶחָתָן, וְאֶת הַבַּת לַכַּלָּה, ושניהם קונים את הבהמות לצורך סעודת הנישואין, שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁשְּׁנֵיהֶם שׁוֹחֲטִין בְּיוֹם אֶחָד.
גמרא
תַּנָּא – שנינו בברייתא, וְאִם לֹא הוֹדִיעוּ המוכר לקונה שמכר באותו יום את אמה או את בתה של הבהמה שקנה, הוֹלֵךְ וְשׁוֹחֵט, וְאֵינוֹ נִמְנַע, ואינו צריך לחשוש שמא אירע שנשחטה האם או בתה באותו יום.
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, יש ארבעה זמנים בשנה שבהם דרך בני אדם לקנות בהמות לשחיטה [ולכן צריך המוכר להודיע לקונה שמכר את האם או הבן באותו יום], מביאה המשנה דין נוסף השייך לענין זה: בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים אֵלּוּ, שדרך בני אדם לשחוט בהמות, מַשְׁחִיטִין אֶת הַטַּבָּח – מכריחים את הטבח לשחוט בהמה אפילו בעַל כָּרְחוֹ, כגון ששילם לו הלוקח מעות תמורת חתיכת בשר, שֶׁאֲפִלּוּ היה השׁוֹר שָׁוֶה אֶלֶף דִּינָר, וְאֵין לַלּוֹקֵחַ אֶלָּא דִינָר, ואין לו קונים שיקנו את שאר בשר השור, מכל מקום כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשְׁחוֹט, ולתת לקונה את הבשר בשווי הדינר שקנה, והטעם לכך יבואר בגמרא. לְפִיכָךְ, אִם מֵת השור קודם שהספיק הטבח לשוחטו, מֵת לַלּוֹקֵחַ – מפסיד הלוקח את הדינר ששילם תמורת הבשר, כיון שכבר חל קניינו בנתינת המעות, וברשותו מת. אֲבָל בִּשְׁאָר יְמוֹת הַשָּׁנָה, אֵינוֹ כֵן, אלא אין המעות קונות ללוקח את הבשר קודם שימשכנו, ואין הטבח חייב לשחוט שור שלם שאין לו בו צורך כדי לתת את הבשר לקונה, לְפִיכָךְ אִם מֵת השור קודם שנשחט, מֵת לַמּוֹכֵר – המוכר מפסיד את דמיו, ועליו להחזיר לקונה את הדינר ששילם עליו, שהרי לבסוף לא חל קניינו כלל, ונשאר השור בחזקת המוכר.
גמרא
שנינו במשנה, 'ואם מת, מֵת לַלּוֹקֵחַ', והיינו שהפסיד הלוקח את הדינר ששילם לטבח. תמהה הגמרא, וְהָא לֹא מָשַׁךְ הלוקח את הבשר, וההלכה היא שאין מעות קונות ללא משיכה. וְאַסִיקְנָא – ומסקנת הגמרא בביאור המשנה היא, אָמַר רַבִּי אִלְעָא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוֹ חכמים את דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּבַר תּוֹרָה [-מעיקר דין התורה], מָעוֹת קוֹנוֹת – הנותן לחבירו מעות תמורת חפץ, קנה את החפץ אף שלא הגיע לידו, וּמַה טַּעַם אָמְרוּ חכמים שאין מעות קונות אלא רק מְשִׁיכָה של החפץ לרשות הקונה קוֹנָה, גְּזֵרָה היא שגזרו חכמים, שֶׁמָּא לאחר שישלם הקונה מעות למוכר, יֹאמַר לוֹ המוכר 'נִשְׂרְפוּ חִטֶּיךָ בָּעֲלִיָּיה', כלומר, כיון שלאחר נתינת המעות שייכים החיטים [או כל חפץ אחר שקנה ממנו] לקונה, אך עדיין הם ברשות המוכר, אם תיפול דליקה בבית המוכר לא ימהר להציל את מה שקנה הלוקח, כיון שאין לו כל הפסד בדבר, ולכן תקנו חכמים שלא יחול הקנין בנתינת המעות לבדם, אלא רק לאחר שימשוך הקונה את החפץ הנקנה לרשותו. וכיון שתקנת חכמים היא זו, לְפִיכָךְ, בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים אֵלּוּ הֶעֱמִידוּ חכמים את דִּבְרֵיהֶם עַל דִּין תּוֹרָה, שמעות קונות, ולכן חייב הטבח לשחוט אפילו שור יקר ביותר, והגם שיש לו הפסד מכך, כדי לקיים את המקח ולתת לקונה את חלקו.
משנה
נאמר בפסוק (ויקרא כב כח) 'וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד', ומבארת המשנה, 'יוֹם אֶחָד' הָאָמוּר בְּאיסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה, כלומר, שאם שחט את הבהמה הראשונה בלילה, אסור לשחוט את בנה או אמה כל הלילה והיום שלאחריו, אך אם שחט ביום, מותר לשחוט את השניה בלילה שאחריו. אֶת הדרשה הזוֹ דָרַשׁ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא, נֶאֱמַר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית (בראשית א ה) 'יוֹם אֶחָד', וְנֶאֱמַר בְּאיסור אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ (ויקרא כב כח) לשון 'יוֹם אֶחָד', ויש ללומדם זה מזה, מַה 'יּוֹם אֶחָד' הָאָמוּר בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית, הַיּוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלַּיְלָה, שהרי נאמר שם 'וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר', אַף 'יוֹם אֶחָד' הָאָמוּר בְּאוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, הַיוֹם הוֹלֵךְ אַחַר הַלָּיְלָה [אף שברוב מצוות התורה היום הולך אחר הלילה, הוצרכה המשנה להשמיע זאת ואף לדרוש כן מפסוק, כיון שדין זה נאמר בפרשת קרבנות, ולגבי אכילת בשר הקרבנות הלילה הולך אחרי היום, שנאמר (ויקרא ז טו) 'וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר', הרי ש'ביום קרבנו' כולל את הלילה שלאחריו, היה מקום לומר שגם באיסור אותו ואת בנו הלילה הולך אחרי היום, ולכן יש צורך בדרשה זו ללמדנו שהיום הולך אחר הלילה].
הַדְרָן עֲלָךְ אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ
