משנה ג: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, חַיָּב לְכַסּוֹת. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְכֵן לְעִנְיַן אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ, שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם. בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים. וּמוֹדִים שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים:
משנה ג: חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שבאופן זה שחיטתם כשרה, כפי שהתבאר לעיל (פ"א מ"א) חַיָּב הרואה לְכַסּוֹת. שחטו בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, שבאופן זה שחיטתם פסולה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, וזו דעת רבי מאיר הסובר ששחיטתם פסולה לגמרי, ובחזקת נבלה ודאית, אמנם חכמים חולקים עליו, וכפי שיבואר בהמשך משנתנו.
וְכֵן לְעִנְיַן איסור 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ' שֶׁשָּׁחֲטוּ חרש שוטה וקטן את האם או את הבן וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם את הבן או את האם. ואם שחטו בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, ששחיטתן פסולה, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, כיון שהוא סובר ששחיטתם פסולה בתורת ודאי, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים לשחוט אחריהם, כיון שהם סוברים ששחיטתם פסולה רק מספק, כיון שאין אנו סומכים עליהם, אבל עדיין יש מקום לחשוש ששחטו כדין, ולכן מספק אין לשחוט אחריהם את הבן או את האם, וכן סוברים הם שיש לכסות את הדם מספק. וּמוֹדִים חכמים שֶׁאִם שָׁחַט אחריהם את הבן או את האם, שֶׁאֵינוֹ סוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים, כיון שיתכן שהיתה זו שחיטה פסולה.
