משנה
חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁשָּׁחֲטוּ, וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן, שבאופן זה שחיטתם כשרה, כפי שהתבאר לעיל (פרק ראשון), חַיָּיבִין הרואים לְכַסּוֹת. שחטו בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, שבאופן זה שחיטתם פסולה, פְּטוּרִין מִלְּכַסּוֹת, וזו דעת רבי מאיר הסובר ששחיטתם פסולה לגמרי, ובחזקת נבלה ודאית, אמנם חכמים חולקים עליו, וכפי שיבואר בהמשך משנתנו.
וְכֵן לְעִנְיַן 'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', שֶׁשָּׁחֲטוּ חרש שוטה וקטן את האם או את הבן וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָן, כיון ששחיטתם כשרה, אָסוּר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶם את הבן או את האם. ואם שחטו בֵּינָן לְבֵין עַצְמָן, ששחיטתן פסולה, רַבִּי מֵאִיר מַתִּיר לִשְׁחוֹט אַחֲרֵיהֶן, כיון שהוא סובר ששחיטתם פסולה בתורת ודאי, וַחֲכָמִים אוֹסְרִים לשחוט אחריהם, כיון שהם סוברים ששחיטתם פסולה רק מספק, כיון שאין אנו סומכים עליהם, אבל עדיין יש מקום לחשוש ששחטו כדין, ולכן מספק אין לשחוט אחריהם את הבן או את האם, וכן סוברים הם שיש לכסות את הדם מספק. וּמוֹדִים חכמים שֶׁאִם שָׁחֲטוּ אחריהם את הבן או את האם, שֶּׁאֵין סוֹפְגִים אֶת הָאַרְבָּעִים, כיון שיתכן שהיתה זו שחיטה פסולה.
גמרא
הגמרא מבררת את ההלכה במחלוקת רבי מאיר וחכמים שבמשנתנו, הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי מֵאִיר, וְהוֹרָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, ומבררת הגמרא, הֵי מִינַּיְיהוּ דְאַחְרָנִיתָא – איזו מההוראות היתה המאוחרת, שהלכה כמותה. ומביאה הגמרא ראיה לכך, תָּא שְׁמַע, דְשָׁלַח רַבִּי אֶלְעָזָר לַגּוֹלָה, 'הוֹרָה רַבִּי כְּרַבִּי מֵאִיר', ולכאורה קשה, אַטּוּ כְּרַבָּנָן מִי לֹא אוֹרֵי – וכי לא הורה גם כדעת חכמים, ומדוע לא שלח זאת רבי אלעזר, אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ – ודאי מוכח מכאן, הָא דְאַחְרָנִיתָא – שהוראה זו שהורה כדברי רבי מאיר היא ההוראה האחרונה, שְׁמַע מִינָהּ – אכן ראיה היא זו, וההלכה כרבי מאיר ששחיטת חרש שוטה וקטן כשאין אחרים רואים אותם פסולה בתורת ודאי, ואין מכסים את דם השחיטה, ומותר לשחוט אחרי האם את בנה.
משנה
שָׁחַט האדם מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה מעשה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן, ואינו צריך לכסות את דמה של כל חיה בפני עצמה. וכן אם שחט מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. ואף אם שחט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה חולק על דינו האחרון של תנא קמא ואוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּה את דמה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף ויכסה את דמו, שנאמר 'חיה או עוף', ומכך שלא נאמר 'חיה ועוף' יש ללמוד שכל מין טעון כיסוי בפני עצמו. אמנם תנא קמא סובר שמה שנאמר 'חיה או עוף' זהו כדי ללמדנו שגם אם שחט מין אחד לבדו טעון כיסוי, ואילו אם היה כתוב 'חיה ועוף' היינו סבורים שרק אם שחט את שני המינים חייב בכיסוי הדם.
שָׁחַט חיה או עוף וְלֹא כִסָּהוּ – לא כיסה את דמו, וְרָאָהוּ אדם אַחֵר, חַיָּב אותו אדם לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, כיון שכבר קיים את המצוה. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת, ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמר דין זה.
גמרא
שנינו במשנה שנחלקו תנא קמא ורבי יהודה במי ששחט חיה ועוף, האם מכסה כיסוי אחד את שניהם או כיסוי לכל אחד ואחד, וְקַיְימָא לָן להלכה כְּתַנָּא קַמָּא, שדי בכיסוי אחד לשניהם. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה לְעִנְיָן בְּרָכָה – ברכת השחיטה, שֶׁאֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בְּרָכָה אַחַת, ואף שבין שחיטה לשחיטה הוא מכסה את הדם, אין כיסוי הדם נחשב הפסק לענין זה, ואינו צריך לחזור ולברך.
שנינו במשנה, 'שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסּוֹת'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יז יג) 'וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', ומכך שנאמר בסמיכות 'וְשָׁפַךְ' 'וְכִסָּה', יש ללמוד שמִי שֶּׁשָּׁפַךְ יְכַסֶּה, ולכתחילה לא יכסה אחר. ומִנַּיִן שֶׁאִם שָׁחַט וְלֹא כִּסָּה, וְרָאָהוּ אַחֵר, שֶּׁחַיָּיב לְכַסּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יז יד) 'וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל', ללמד שמִצְוָה זוֹ מוטלת עַל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
הגמרא מביאה ברייתות נוספות הדורשות את הפסוק 'ושפך וכיסה'. תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, 'וְשָׁפַךְ וְכִסָּה', בְּמַה שֶּׁשָּׁפַךְ בּוֹ יְכַסֶּה, ללמד שֶׁלֹּא יְכַסֶּנּוּ בָּרֶגֶל, כדי שֶׁלֹּא יְהוּ הַמִּצְוֹת בְּזוּיוֹת עָלָיו.
תַּנְיָא אִידָךְ, והיא הדרשה שהובאה לעיל, 'וְשָׁפַךְ וְכִסָּה', מִי שֶּׁשָּׁפַךְ הוא שיְכַסֶּה, ומַעֲשֵׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁחַט, וְקָדַם חֲבֵרוֹ וְכִסָּה, וְחִיְּבוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לִתֵּן לוֹ עֲשָׂרָה זְהוּבִים, שְׂכַר בְּרָכָה שהפסידו. וְתוּ – ומעשה נוסף כעין זה, הַהוּא דְסָעַד אֵצֶל רַבִּי – מעשה באדם שאכל סעודתו בבית רבי, אָמַר לוֹ רבי, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אַתָּה שׁוֹתֶה – האם רצונך לזמן ולברך ברכת המזון, שיש בה ארבע ברכות, אוֹ אַרְבָּעִים זְהוּבִים אַתָּה נוֹטֵל, שכר ארבע ברכות, אָמַר לֵיהּ אותו אדם, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה אֲנִי שׁוֹתֶה. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, כּוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שיש בה ארבע ברכות של ברכת המזון, שָׁוָה אַרְבָּעִים זְהוּבִים.
שנינו במשנה, 'כִסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת'. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, לֹא שָׁאנוּ דין זה שחייב לכסות, אֶלָּא באופן שֶׁחָזַר הדם וְנִתְגַּלָּה, אֲבָל לֹא חָזַר וְנִתְגַּלָּה, אלא נשאר מכוסה על ידי הרוח, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. וְהָא דְּתַנְיָא – ומה ששנינו בברייתא, הַשּׁוֹחֵט וְנִבְלָע הַדָּם בַּקַּרְקַע, חַיָּב לְכַסּוֹת, ובמה שונה אופן זה מאופן שכיסהו הרוח ולא נתגלה שפטור מלכסות, מתרצת הגמרא, אוֹקְמָהּ – העמיד את הברייתא רַבִּי זֵירָא, בְּאופן שֶׁרִשּׁוּמוֹ של הדם נִיכָּר בקרקע, אֲבָל אם אֵין רִשּׁוּמוֹ נִיכָּר, הֲוָה לֵיהּ כְּמִי שֶׁכִּסָּהוּ הָרוּחַ, וְאֵינוֹ חַיָּב לְכַסּוֹת.
