משנה ד: יָרֵךְ שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ, כְּבָשָׂר בְּלָפֶת:
משנה ד: יָרֵךְ של בהמה או חיה שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בָּהּ גִּיד הַנָּשֶׁה, כיון שלא הוציאוהו קודם הבישול, אִם יֶשׁ בָּהּ בְּנוֹתֵן טַעַם – אם נתן הגיד טעם בבשר, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה, כיון שטעם הגיד אוסר את כל הבשר, כֵּיצַד מְשַׁעֲרִין אוֹתָהּ, אם קיבלה הירך את טעם הגיד, כְּבָשָׂר בְּלָפֶת, כלומר, כאילו היה הגיד בשר וכל הירך לפת, ואם זהו שיעור שבבישול היה הבשר נותן טעם בלפת המתבשלת עמו, אף הירך הזו אסורה מחמת טעמו של גיד הנשה המעורב בה [אמנם אין הלכה כמשנה זו, כיון שלהלכה אנו פוסקים שאין הגיד נותן טעם כלל בבשר, ולכן גם לאחר הבישול יכול האדם להשליך את הגיד עצמו, וכל הירך מותרת באכילה].
